מה שמחזיר את האדם לעצמו – הוא חלומו. לא החלום שלכוד בתוך החיצוניות. לא סרט אמריקני שמשפיל את החלום לכסף וקריירה. לא ‘מימוש עצמי’ שמתעלם מעצמי. חלום שמורד באמת בגבולות המציאות. חלום שיודע בודאות “מוטרפת” שיש ‘מעבר’, שהחיים עמוקים מני ים.

החלום קשור לגעגועים וכמיהה שלא מרפה. פנטזיות ופרוייקטים שאפתניים עלולים בהחלט להתגשם – אבל החלום הגדול בולע אותן ונותר רעב. הוא צוחק למראה הפנטזיה הקטנה והשבלונית וזורק את הנפש קדימה – להמשיך להרחיב ולהצמיח את החיים. לא פעם נצטרך תוך כדי דיבור ועיסוק משותף ב’פנימה’ בחלום להבדיל בין פנטזיה לבין חלום. להפריד בין הקוצ’ר והיזם לבין המשורר והנביא. בין פרוייקט אמביציוזי מלא אדרנלין שמשאיר את האדם במושגים הזמניים והחיצוניים לבין חלום שמנתק את הרגליים מהקרקע, חלום שהוא אחד משישים מנבואה, ששואף אינסוף.

החלום קשור לתפילת האדם. לתפילה שעיקרה היא התפילה בעצמה. הצעקה בעצמה. החלום הוא חוסר המוכנות להיתקע במהדורה מצומצמת. ברגיל, בנוח, בקיים, במוגבל. לזעזוע של הרצון. לשאלה, התהייה, הפליאה והדרישה אחרי מה שעוד לא כאן. אחרי ‘שם’, מעל ה’שמיים’.

החלום מזכיר לאדם שלפני ואחרי כל מעשיו ומחשבותיו ישנה כמיהה שלא מתמלאת, ישנו רצון ארוך, ישנה בקשת גודל, תביעה לחיות “בצלמו ובדמותו”.