סִימָנֵי דֶּרֶךְ
גישה ושפה
הרהורים של מנחה
יובל פרוינד
הרהורים של מנחה / יובל פרוינד
הכול התחיל משיחת בית קפה עם כמה חברים מ’פנימה’ בניסיון לנסח לעצמנו את התנועה, הכוונה והבקשה הפנימית המונחת בתוך העשייה והמרחב המשותף שיצרנו כאן.
השיחה התגלגלה לכל מיני כיוונים ואני ניסיתי להקליד פה ושם כמה משפטים ולרשום כמה רשמים בלב. כשהגעתי הביתה הרגשתי שאני חייב לכתוב את זה בבת-אחת כנביעה פנימית וכיצירה חופשית. וכך זה נכתב כמחשבה מהירה, קצבית, שלא באה לצייר סכמות סגורות או שיטה סדורה.
יש כאן בעיקר סימנים, עוגנים, תחנות שיאפשרו ויעודדו הרחבה, פתיחה ורעננות.
כמובן שהמילים התארגנו לפי שדה הידיעה וההבנה שבי. ובכל זאת, אני חש כי זהו שדה משותף ואני מקווה כי הן יהדהדו נכון גם אצלכם. בעיקר אשמח להדהוד חוזר, להמשך דיוק הדברים ולסימני דרך נוספים ממכם.
יובל פרוינד
הרהורים של מנחה / יובל פרוינד
הכול התחיל משיחת בית קפה עם כמה מאריות ‘פנימה’ (שחר, דידי ומיטלמן) בניסיון לתהות על קנקנה של ‘פנימה’. השיחה התגלגלה לכל מיני כיוונים ואני ניסיתי להקליד פה ושם כמה משפטים ולרשום כמה רשמים בלב.
כשהגעתי הביתה הרגשתי שאני חייב לכתוב את זה בבת-אחת. בלי ועדות והחלטת דירקטוריון. בלי ניסיון לדייק על-פי הסרגל או לנסח באופן סדור וסגור. לכתוב ישר מהתנור.
במקרה שלי, ישר מהטאבון. ככה יצא. מחשבה מהירה, קצבית, שלא באה לצייר סכמות ברורות אלא בעיקר לפתוח ולרענן.
כמובן שהמילים התארגנו לפי החליל שלי. ובכל זאת, נדמה לי, שיש להן טעם משותף ושהן יכולות להדהד גם אצלכם. ובעיקר הייתי שמח לתגובה ולהמשך דיבור ופיתוח של סימני הדרך שהתחלתי לצבוע.
"הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ
וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה"
ישעיהו / פרק מ"ג, י"ז
סימני דרך במסע
דרך מיוחדה, עצמיות, אהבה,
חלום, געגוע ואמונה
ברוח אין נתונים מוצקים. לא בגלל שהרוח אינה רצינית ונוקבת עד התהום. מכיוון שהרוח אינה חומר. היא אינה נוסחה מתמטית ולא מתכון להכנת עוגת שוקולד.
הרוח היא עצם מעצמינו וככזאת היא נעה עם אישיותינו, משתנה עם האמת הפנימית, מתכווננת ומדייקת את עצמה כל הזמן, והכי חשוב – היא אישית, בלתי ניתנת להעברה, היא דבר ד’ הנקלט ברעותא דלבא ולית מחשבה תופסת בו כלל.
וממילא זה לא מקרה שזו גם הנקודה הראשונה שממנה נתחיל את הדרך עם כל אדם שירצה להצטרף לקהילת ‘פנימה’ – הרוח אצלך. לא אצלינו. הרוח בקרבך. ואנחנו כאן כדי לנסות להאמין בה, להשיב אותה, לתת בה סימנים. מכאן והלאה הרוח תִּשָּׂא אותך הלאה. הארון נושא את נושאיו.
כיצד נפגוש את הרוח? נסמן סימנים במסע:
דרך מיוחדה, עצמיות, אהבה, חלום, געגוע ואמונה.
סימון ראשון / דרך מיוחדה
"הָאָדָם צָרִיךְ לְהַכִּיר מִנְּטִיּוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת / אֶת הַתֹּכֶן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִן הַכּוֹחַ אֶל הַפֹּעַל / וְיִשְׂמַח תָּמִיד בְּחֶלְקוֹ, וְיַחֲזִיק בּוֹ בְּכָל תֹּקֶף"
הראי"ה קוק / ערפילי טוהר
דרך מיוחדה היא השביל שהאדם מזהה שרגליו רוצות ללכת בו. דרך מיוחדה היא המנגינה אליה נשמתו נמשכת. היא נטייתו הפנימית, ההעדפה התמימה שלו. המקום שבו הוא מאבד את הזמן. הרגע שבו עיניו נוצצות. הנקודה שבה הוא אינו צריך להתאמץ – שבה הוא מרגיש בבית.
הדרך הייחודית ניכרת בכשרונותיו של האדם כמו גם בהלך מחשבותיו, בסגנון החיים אותו הוא רוצה לאמץ ובמילים שהוא בוחר כדי לדבר את אשר על לבו. סימני הדרך נראים ברגעים שהוא מעדיף לזכור ובסיפור אותו הוא רוצה לספר.
קְבוּצַת 'פְּנִימָה' מְיַחֶלֶת לְהַצְלִיחַ וְלִהְיוֹת חֲבוּרָה כָּזוֹ שֶׁמְּחַדֶּדֶת וּמִלְטֶשֶׁת לְאָדָם אֶת הַ'יַהֲלוֹם' שֶׁלּוֹ, שֶׁשְּׂמֵחָהּ בְּחֶלְקוֹ, וְעוֹזֶרֶת לוֹ לְקַבֵּל אוֹתוֹ.
את הדרך המיוחדה רק האדם עצמו מכיר. רק הוא יודע מה בדיוק שלו. רק הוא מרגיש מתי הוא ממש שמח ומה מרוקן את נפשו עד תום. רק הוא מזהה איזה רצון הולך אתו כבר שנים ארוכות ואיזה רצון הוא רק תייר מזדמן. מתי מתלהב הלב ומתי הוא אטום וחסום.
הסביבה יכולה לשמש מרחב של זיהוי הדרך – גם על דרך השלילה (“זה ממש לא אני”) וגם על דרך החיוב (“כזה אני רוצה להיות”). הסביבה יכולה להזכיר לבעל הנס – עד כמה הוא אינו מכיר בניסו – בעין טובה, במחמאת אמת, בתמונת מראה למה שהוא עושה בעולם.
סימון שני / עצמיות
"אֶת הָאֹפִי הָעַצְמִי אִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם אָדָם לָדַעַת/ אֲפִלּוּ שֶׁל עַצְמוֹ/ וְקַל וָחֹמֶר שֶׁל זוּלָתוֹ/.. מֻכְרָחִים אָנוּ לְהַחְלִיט, שֶׁיְּדִיעָתֵנוּ בְּזֶה תְּלוּיָה הִיא עַל בְּלִי-מָה, וְהַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא".
הראי"ה קוק / אורות הקודש
עצמיות היא השלב הבא מכיוון שהיא משדרת שדר כמעט הפוך. אם ה’דרך המיוחדה’ מתארת את האדם כ’ידוע’ הרי שהעצמיות רומזת לאדם שהוא ‘לא נודע’. שהוא טומן בחובו סוד. שיש בקרבו אור אינסוף, מרחבי-עד.
העצמיות אינה מסתפקת באותנטיות ובכנות הטבעיים ובספונטאניות של האישיות. כל אלו הם כמובן מתנות יקרות אבל הם רק ‘כלים’ של ה’אור’. והאור הוא אור נסתר. הוא שולח את האדם לחיפוש, לחתירה אל המעבר, לעיתים למלחמה ומאבק עם הקיים השמנוני והעצל.
התנועה אל העצמיות היא תשוקה של חיפוש ושל זיכוך. של חוסר פשרה עד שנגיע לנקודת-עומק. אל ה’אני’ העצמי. אל הרצון הבלתי-תלוי. זה שאינו זקוק לשום אישור כדי להיות מאושר ולשום הישג כדי להרגיש קיים.
בדרך הוא יצטרך להתמודד עם ליסטים ביערות – עם הקנאה, התאווה והכבוד שינסו להוציא אותו מהעולם, עם תדמיות הסרק ותחליפי העצמי (סלפי?!) עם אופנות התרבות ומנגנוני החברה, עם משככי כאבים בורגניים ועם מרדימי אמת של ‘מצליחנות’.
במפגשים ב’פנימה’ ננסה לחתור אל העצמיות דרך השאלות הנוקבות השולחות את האדם לתור אחר הרוח: אחרי המוכנות לשאול מה הכי יקר לי? מה הכי אני? על מה אני מוכן להילחם? במה אני מאמין בכל נפשי ומאודי? מה אני מבקש כאן בעולם? על מה גודלי ותפארתי? אחרי הבירור המוסרי, אחרי חיפוש המשמעות, אחרי שאלת הייעוד ואחרי תחושת העונג הפנימי העדין המהלך בגן.
סימון שלישי / אהבה
"וְהָאֲנִי הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּכֵּחַ/ וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֲנִי - אֵין הוּא/ וְקַל וָחֹמֶר שֶׁאֵין אַתָּה"
בקשת האני העצמי / אורות הקודש
וכיון שיש אני – יש הוא ויש אתה. כאשר האדם נע אחר עצמיות בקרבו – הוא גם מסוגל לראות עצמיות בזולת. נולדת בו אהבה אצילית. את אותו פער שהוא מזהה בקרבו בין חיצוני לפנימי הוא מסוגל לזהות גם באחר. עינו נעשית טובה לא בגלל קלישאה ורדרדה ולא מתוך התעלמות מן המציאות אלא מתוך המסוגלות שמתחילה להתפתח – לראות פנימה.
לראות אדם ולא אינטרס, לקוח, קהל. לראות בת-זוג ולא השתקפות של תאווה זמינה. להרגיש נשמה שמבקשת להתגלות בתוך הגוף. לשמוע את הכאב של הזולת, את התפילה שלו, את צלם אלוקים שמאיר בו. לקלוט את הניגון של האדם, לא לשפוט אותו על-פי תיוג ותמונה.
כך, אחרי שהאדם העז להסיר את הפיגומים החיצוניים מחייו ולהיפרד מן ההצלחה והכבוד התחרות וההתבלטות – דרך הפחד מן הריק המאיים, דרך תחושת חוסר האונים – נבנית באדם אהבה שלא תלויה בדבר – לעצמו. וממילא גם אהבה שלא תלויה בדבר לעצמיותו של כל אדם.
סימון רביעי / החלום החופשי
"כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַטָּעוּת שֶׁל הַמִּתְפָּאֲרִים בַּמְּצִיאוּת הַלְּקוּיָה / בְּעֵת אֲשֶׁר רַק הַחֲלוֹם הַחָפְשִׁי / הַמּוֹרֵד בַּמְּצִיאוּת וּגְבוּלֶיהָ / הוּא הוּא בֶּאֱמֶת הָאֱמֶת הַיּוֹתֵר הֲוָיָתִית שֶׁל הַמְּצִיאוּת"
הראי"ה קוק / היגיון הקודש
הראי"ה קוק / היגיון הקודש
מה שמחזיר את האדם לעצמו – הוא חלומו. לא החלום שלכוד בתוך החיצוניות. לא סרט אמריקני שמשפיל את החלום לכסף וקריירה. לא ‘מימוש עצמי’ שמתעלם מעצמי. חלום שמורד באמת בגבולות המציאות. חלום שיודע בודאות “מוטרפת” שיש ‘מעבר’, שהחיים עמוקים מני ים.
החלום קשור לגעגועים וכמיהה שלא מרפה. פנטזיות ופרוייקטים שאפתניים עלולים בהחלט להתגשם – אבל החלום הגדול בולע אותן ונותר רעב. הוא צוחק למראה הפנטזיה הקטנה והשבלונית וזורק את הנפש קדימה – להמשיך להרחיב ולהצמיח את החיים. לא פעם נצטרך תוך כדי דיבור ועיסוק משותף ב’פנימה’ בחלום להבדיל בין פנטזיה לבין חלום. להפריד בין הקוצ’ר והיזם לבין המשורר והנביא. בין פרוייקט אמביציוזי מלא אדרנלין שמשאיר את האדם במושגים הזמניים והחיצוניים לבין חלום שמנתק את הרגליים מהקרקע, חלום שהוא אחד משישים מנבואה, ששואף אינסוף.
החלום קשור לתפילת האדם. לתפילה שעיקרה היא התפילה בעצמה. הצעקה בעצמה. החלום הוא חוסר המוכנות להיתקע במהדורה מצומצמת. ברגיל, בנוח, בקיים, במוגבל. לזעזוע של הרצון. לשאלה, התהייה, הפליאה והדרישה אחרי מה שעוד לא כאן. אחרי ‘שם’, מעל ה’שמיים’.
החלום מזכיר לאדם שלפני ואחרי כל מעשיו ומחשבותיו ישנה כמיהה שלא מתמלאת, ישנו רצון ארוך, ישנה בקשת גודל, תביעה לחיות “בצלמו ובדמותו”.
סימון חמישי / געגוע
"הָעִצָּבוֹן הָרוּחָנִי... הוּא הַחֹמֶר שֶׁל שִׁירַת הַנְּשָׁמָה/ הַתְּבִיעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה תּוֹבַעַת אֶת חֻפְשָׁה/ הִיא מִתְאַבֶּקֶת עִם כָּל הַלְּחָצִים הַלּוֹחֲצִים אוֹתָהּ, הִיא חֲפֵצָה חַיֵּי דְּרוֹר, חַיִּים אֲצִילִיִּים עֶלְיוֹנִים../ וְהִיא אֵינָהּ מוֹצָאָהּ אוֹתָם מִפְּנֵי הָרְתוּקוֹת הַחָמְרִיִּים, שֶׁהִיא אֲסוּרָה בָּהֶם. וְזֶהוּ סוֹד עִצְּבוֹנָהּ".
הראי"ה קוק / אורות הקודש
החלום מחריג את האדם מעולמו המצומצם – ולכן הוא מכאיב. הוא מוחץ את קירות התמך של ההווה הקיים. הוא מרוקן את תחושת השובע הזמנית ומשעמם את הנפש עד כדי שיגעון. החלום מפרק את המציאות. מטלטל אותה, בז לה, מגחך אותה, מערער אותה.
עצבות רוחנית שכזאת היא ברכה. היא אינה עצבות הישרדותית, שמייללת על צרכים שלא סופקו בזמן. זאת עצבות שמעל ההישרדות. עצבות של הנשמה שמרגישה שחנוק לה כאן בתוך היעדים החומריים והשאיפות הזמניות. עצבות שכל-כולה רגישות לאפשרות של הגדלות שלא ממומשת. עצבות שקוראת דרור לנשמה, שמוחה בתוקף בפני האדם וזועקת לו: אתה גדול! יש לך כנפי רוח!
בְּמִפְגָּשִׁים בְּ'פְּנִימָה' נִגַּע בְּ'נְקֻדַּת הַכְּאֵב' מִתּוֹךְ הַכָּרָה בְּכָךְ, שֶׁתְּחוּשׁוֹת הַשֶּׁבֶר וְהַמַּשְׁבֵּר, הַתִּסְכּוּל וְהָרֵיקָנוּת, הַשִּׁעֲמוּם וְחֹסֶר הַטַּעַם, שֶׁצָּצוֹת לְלֹא הַזְמָנָה, לֹא כִּתְגוּבָה לְחִסָּרוֹן אֶלָּא כַּחֲוָיָה קִיּוּמִית עֲמֻקָּה – הֵן לֹא נְסִיגָה וּנְפִילָה אֶלָּא דַּוְקָא פְּרִיצַת דֶּרֶךְ שֶׁל הַחֲלוֹם.
זאת הכרעה פנימית של הנשמה שהיא לא מוכנה יותר לשתוק, שהיא חייבת להתבטא – והמילים הראשונות שלה דוקרות ומייסרות, מנענעות את הסירה ומטלטלות את המוכר, בועטות בדלי ההישגים ומעיפות לכל עבר את המדליות החלודות ותעודות ההצטיינות המצהיבות.
השבירות הללו הן כדי לבנות בניין חדש. ההתרוקנות מפנה מקום לחידוש. מזמינה וואקום שימשוך גודל חריג. צימאון שלא יסתפק בחומץ – וידרוש יין עתיק. הנשמה מבקשת חיים שראויים לשם חיים. חיי-חיים. חדר פנימי יותר. חדירה לשכבת-עומק שעוד לא נחשפה. היא מבקשת קדושה, היא מבקשת לשוב למקורה.
סימון שישי / אמונה
"מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים"
הראי"ה קוק / זרעונים
ומעל הכול ישנם שמיים. ובתוך הכול חודרים השמיים. האמונה נוכחת בדרך המיוחדה בעצמיות ובחלום. האמונה לוחשת לאדם שיש בודאות נקודה עצמית, שיש רושם נצחי, שיש קדושה וטהרה בעולם, שיש למה לשאוף, שיש בשביל מה להילחם, שהטוב הוא היסוד של הכול, שרצון טוב נוכח בכל.
האמונה מתארת בענווה לאדם שכל כשרונותיו ורצונותיו אינם ממש “שלו”. הוא לא בחר בהם במלוא מובן המילה, הוא לא בנה והרכיב אותם ובטח שלא יצר אותם. הוא חשף אותם. הוא עיבד אותם באדמת נפשו. הוא גילה את האלוקי שנטוע בו. דרכו המיוחדה היא בעצם גילוי פנים ייחודי של אלוקיו.
האמונה לא מניחה לעצמיות להישאר בספק ה’נרטיבי’ שבו הכל אולי והכל צירוף מקרים זמני בהחלט, ומי אמר שיש בכלל אישיות, ואולי זהו רק משחק של גיבוב זהויות מושאל, שיכול להשתנות בכל רגע בקרקס הלא-מחייב הזה. ואולי אין אהבה בכלל ויש רק אינטרסים משותפים שבאים והולכים.
מול כל אלו ניצבת האמונה התמימה והאינטואיטיבית, החמה והישרה, ושותלת את האדם מחדש עמוק באדמה. משלחת בו שורשים, ומשיבה אותו אל עץ החיים שיש בו אופי עצמי ויש בו אהבה ויש בו בקשת אמת.
האמונה הופכת את החלום מסיוט סיזיפי שבו האדם כל הזמן כמעט ומגיע ושוב מתגלגל לקו ההתחלה – לתנועת התעלות והתפתחות, לתשובה אל המקור, להיפתחות לגודל אינסופי.
האמונה אינה מניחה לאדם לשגות בדמיונות בורגניים, של חיי תרבות אנושיים יפים. היא דורשת את טהרת הלב מכל נדנוד של תאווה ואינטרס, היא תובעת ענווה שרואה באמת את כל הברואים כ’כלים’ שווים בפני ה’אור’ האלוקי. היא מחפשת טוב שלא מתחיל מתוך הבעיות של התפקוד בתוך העולם הזה אלא טוב גמור, טוב לכל, טוב מטוב. היא רוצה אדם שהוא סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים.
סימון שביעי / החוצה
ואחרי שמצאנו את אוצרות האמונה והעצמיות, ואחרי שגילינו מעט מזעיר מאורנו הפנימי – נשוב אל החיים החיצוניים ונוסיף בהם תיקון ויופי, ברכה ושמחה. הייעוד של פנימה אינו רק פנימה, אלא פנימה-החוצה-פנימה וחוזר חלילה כמו תנועת הנשימה. לכן ברור לנו שכל רצון שנולד בלימוד מכונס – עניינו להתגשם, וכל תפילה והמיית הלב מבקשים גם את העשייה ושפת הגוף.
האמונה צומחת בארץ – בחבורות לימוד, בעבודה חקלאית, בסדנאות משתחררים. באמון בעם ישראל ובמדינה, בעין טובה שיוצרת איכות סביבה, במפעלי חסד, בשותפות בכל מה שהציונות והגאולה מבקשות.
ובטווח ארוך יותר – בחלום שעם ישראל יגלה לאט-לאט את כוחו העתיק, אחרי תרדמת גלות ארוכה, ויצמחו בו דמויות שהעולם הפנימי-נשמתי ער ומתחדש בהם, והתורה תתחדש ותתרחב ותגלה את פניה המאירות, והמידות הישראליות של ביישנות, רחמנות וגמילות חסדים, יטיילו ברחובות והתיקון של העוול ורדיפת הצדק יהיו משאת הנפש הפשוטה והברורה של הציבור, והגעגועים והכיסופים לרוח הקודש, ולפנימיות התורה ולנבואה ישובו לשכון בתוכנו..
ובינתיים, אנחנו נמשיך את דרכנו – פנימה.