אורי סובוביץ’
ורטיגו
אחת התופעות המסוכנות ביותר בטיסה היא אובדן התמצאות במרחב. טייס עלול להיקלע למציאות שבה חוש הראייה שלו מנוטרל בשל תנאי ראות לקויים או בשל העובדה שאינו רואה את הקרקע אלא רק את כחול השמיים והים. אם הטייס יסתמך על חושיו המתעתעים במקום על המצפן, מד הגובה, מד שיעור הנסיקה או מד שיעור הפנייה, הוא עלול לקבל החלטה הרת אסון. הוא עלול לחשוב או לחוש כאילו הוא נוסק השמיימה, בשעה שהוא למעשה מנמיך עוף וצולל חלילה אל עבר הים או היבשה.
גם בחיינו האישיים אנו לעיתים סובלים מוורטיגו, ומתבלבלים בין השמיים לארץ. הצדדים השמיימיים בחיינו – עולמנו הרוחני, הנפשי והערכי, לעיתים נדחקים הצידה לטובת הצדדים הארציים בחיינו – כסף, קריירה, כבוד מדומה ועוד. ממש כמו בטיסה, חושינו עשויים לתעתע בנו ולגרום לנו לחשוב שהצלחתנו בחיים ואושרנו תלויים באותם גורמים ארציים. כך, בשעה שנדמה לנו שאנו נוסקים לגבהים חדשים, אנו עלולים למעשה “לצלול”. מבלי להיעזר ב”מדי עזר” חיצוניים שיכווינו ויסייעו לנו להישאר נאמנים לצדדים היותר פנימיים ואותנטיים שבנו, אנו עלולים לאבד כיוון וגובה. למרבה המזל, כל עוד האדם נותר קשוב לעצמו, נשמתו לבסוף תהדהד לו בקול חרישי: “אַיֶּכָּה?”.
בריאת העולם והאדם
פרשת בראשית עוסקת בבריאת האדם והעולם. ידוע ומפורסם שפרשת בראשית מורכבת מחלקים רבים של “סוד”, יותר מאשר “פשט”, ועל כן יש לזכור כי לא ניתן להבין את הדברים כפשוטם וכהווייתם. עם זאת, ננסה להתחקות אחר חלקים מסוימים בפרשה ואחר פרשנותו של הרב קוק כדי לשאוב משם השראה והכְוונה לחיינו כיום.
פרשת בראשית נפתחת בבריאת העולם בשישה ימים. העולם עבר ממציאות של “תוהו ובוהו” למציאות מובחנת בין שמיים לארץ, בין אור לחושך, בין הים לרקיע ועוד: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם… וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ… וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן… וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב” (בראשית א, א–י). היצירה מתחילה דווקא במקום שבו יש הבחנה והבדלה בין הפכים, בין טוב לרע, בין שמיים לארץ, בין ים לרקיע.
שכחת ה”אני העצמי”
עם סיום תהליך הבריאה, האדם הראשון הצטווה להבדיל בין כל עצי הגן שמהם הותר לו לאכול לבין עץ הדעת האסור במאכל. לאחר שאדם וחווה חטאו ואכלו מעץ הפרי האסור, הקב”ה כביכול “חיפש” אותם בגן עדן: “וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹקִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה” (שם, ח–ט).
כאמור, פרשת בראשית כולה היא סוד גדול, וברור שאין הדברים כפשוטם, ועם כל זה, ננסה לקרב את הדברים אל המושגים המוכרים לנו. החטא מבטא את החטאת הייעוד, את הסטייה מהדרך, את פספוס המטרה. אדם שמרגיש שחטא לייעודו מנסה לעיתים “לברוח” מנשמתו הזועקת, “להתחבא”. עם זאת, כאמור, הנשמה שאותה נפח הבורא באדם[1] תמשיך להדהד בתוכו בזעקה: “אייכה?”, היכן אתה? מי אתה? לאן פניך?
האדם הראשון מסמל את האדם הכללי, האנושות, שנדרשת לכל אורך ההיסטוריה לשאלה מהדהדת זו: “אייכה”? שאלת ה”אייכה” מרחפת מעלינו כפרטים, כמשפחה, כקהילה, כעם וכחברה אנושית. האם אנו חיים את חיינו מצד הרובד החיצוני בלבד או שאנו נאמנים לעצמנו ולעצמיותנו? האם אנו יצורים שאותם מנהלים הדחפים, היצרים והצרכים האנוכיים שבנו בלבד או שמא בכוחנו ובבחירתנו לנהל את חיינו לאור עולמנו הפנימי, הערכי והרוחני? האם הבחירות שלנו בחיים נובעות משיקולים שאינם פנימיים, מהרצון להישאר באזורי הנוחות המוכרים, מהפיתוי להגיע להצלחות מהירות ולזכות באהדה חיצונית או מתוך אותנטיות ונאמנות לעולמנו הפנימי?
ואני בתוך הגולה
הרב קוק מסביר כי הצד האותנטי ביותר באדם בא לידי ביטוי כשהוא מצליח להיות הוא עצמו – נאמן לצדדיו הפנימיים והנעלים. לעומת זאת, בשעה שהוא חוטא לייעודו ונשמתו ונמשך אחר צדדים זרים לו, או שחי לאורך זמן תוך התעלמות מעולמו הפנימי, ה”אני” שלו נמצא במקום זר, בגולה. ייתכן ששעתו משחקת לו, וכלפי חוץ הוא חווה הצלחה, אך מבפנים הוא חש כרסום פנימי, ה”אני” שלו “לא בבית”…
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, חלק ג, פסקה כד):
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו (אלא) רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו…
הרב קוק המשיך והסביר כי חטא האדם נבע מכך ששמע לקול הנחש, המסמל ביהדות את היצר הרע, את הצדדים החיצונים באדם, אלה שמסיתים אותו מלהיות הוא עצמו, משום שהוא בוחר להשתעבד כל פעם ל”אל זר” חדש (כמו קריירה, כסף, קניות, דימוי חיצוני וכד’…):
חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אָיֵכה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית (האני האמיתי שלו) נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר… וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
הרב קוק סיים את דבריו בקריאה למחנכים, שמהם לכאורה הייתה אמורה לבוא ההכוונה וההשראה לחניכיהם. הם אלו שהיו אמורים לשים לב לעיקר, לנשמה, ל”אני” של כל אחד ואחד מתלמידיהם. התמקדות ברבדים החיצוניים, בציונים, בהישגים וב”הטפת” ידע, מבלי להיות קשובים לאישיות הייחודית של כל תלמיד או תלמידה עלולה להיות הרסנית. כשאדם מורגל מצד עצמו ואף מצד מחנכיו לא להיות קשוב לעצמו, הוא מאבד את היכולת להיות קשוב לזולתו. יתרה מזאת, כשהאדם רואה את עצמו בצורה שטחית וחיצונית בלבד, כך גם הוא יראה את סובביו:
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה…
בחברה שבה אדם אינו מוצא את ה”אני” שבו, כיצד יוכל למצוא, לזהות ולראות את ה”אחר” העומד מולו? חברה שאינה יודעת להשמיע את הקול הפנימי שלה, הופכת ל”אילמת”, ומשם לאלימה. האילמות, חוסר היכולת לבטא את הפנימיות, מתפרצת לעיתים קרובות בשיח חיצוני ואלים.
לסיכום
תחילת שנה היא זמן טוב לבירור פנימי. הבירור צריך להתחיל ביכולת להבדיל ולהבחין בין חלקי האור לחושך ובין חלקי הארץ לחלקי השמיים שבחיינו. אך אין הכוונה לוותר או להזניח את צדדי החיים הארציים שלנו, אלא להוביל ולרומם אותם לאור צדדי השמיים שבנו,
ההתחלה מבראשית מזמינה אותנו להיות קשובים יותר לקריאת ה”אייכה” המהדהדת מאז אדם הראשון. זו הזדמנות להיות מדויקים יותר, כאלו שמנהלים את החיים לאור הערכים החשובים לנו ולא מנוהלים על ידי הדחפים השטחיים הקיימים בנו. זוהי קריאה המופיעה בראשית השנה אך נכונה לכל אורכה; להעצים את הפעולות, ההרגלים ומערכות היחסים שיכולים לתת תשובה אישית טובה לשאלת ה”אייכה”. . התנהלות הממוקדת ברובד הפנימי, העצמי, שאינה חוטאת לעצמנו ולטוב שבנו מביאה לשמחת הלב ולעין טובה על המציאות ועל הסובבים אותנו.
[1] “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב, ז).