יובל פרוינד
מקווה שהקפה כבר מוכן ושהמוח מספיק צלול כדי להתבונן במשפט אחד שהרב קוק כותב בדרך אגב באורות הקודש (חלק ב, עמוד תיד):
היציאה לחופש ממסגר הדמיון/ היא עבודה לא פחות קשה/ מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי
הרב קוק מזכיר לנו את מה שנדמה ששמענו כבר פעם אבל לא בטוח שהפנמנו עד הסוף. מה בעצם חוסם אותנו? מה בעצם גורם לנו לא להיות מלאי חיים ומאושרים? האם מדובר בנתונים אוביקטיביים ברורים שרק אם הם איכשהו יסתדרו – הכל יסתדר?!
אם יבוא מישהו ו”יסדר לנו את החיים” – יבטיח לנו משכורת מכובדת, משרה נחשקת או אפילו ימצא בשבילנו את האהוב/ה, האם אז הכול יסתדר??
תפיסה מדומיינת
מסתבר שהחופש של העצמיות תלוי בקרבות שהרב קוק קורא להם – קרבות מול הדמיון. הרב קוק לא מתכוון למפלצות ושדים. כשהוא כותב “מסגר הדמיון” הוא מתכוון למשהו שהוא יותר מציאותי מהמציאות – הוא מתכוון לתפיסה שלנו את המציאות.
בתודעה שלנו יש פחדים קדומים: פחד מעימות, פחד משינוי, פחד מהצלחה, פחד מלהיות גדול, פחד מלהגיד את אשר על לבי, פחד מדחייה, פחד מלהיות אני בלי פילטר.
בתודעה שלנו יש אמונות (זרות) קדומות: אמונה בעולם שאין בו אלוהים, עולם אלים שבו החזק שורד, עולם נטול אהבה ומלא באינטרסים, עולם כאוטי ללא משמעות.
בתודעה שלנו יש רצונות-תאוות קדומים: לרדוף, לעקוף, לקנות, להשתלט, לנכס, להשיג, לנצח את כולם, לפרוק כל עול, לבלוע הכול.
יותר קשה לשנות דמיון ממציאות
הרב קוק מזכיר לנו שהיציאה לחופשי מהכלא של תפיסת המציאות המדומיינת הזאת הוא עבודה לא פחות קשה משינויים מעשיים בשטח. עבודה קשה אבל גם מאד מתגמלת ומספקת.
כי ברגע שמשהו משתנה בתפיסה שלנו, ברגע שהראייה שלנו יותר צלולה והאינטואיציה יותר מכוונת – המציאות משתנה שינוי כולל. ממש כמו משקפי תלת-ממד. פתאום רואים עוד הרבה דברים שהיו חסומים בפנינו. פתאום יש עוד אופציות לבחור, לחיות, להכריע. פתאום המציאות הסגורה והאטומה מתגמשת ונפתחת. זה לא דמיון, זו מציאות.