יובל פרוינד
הנה הוא מגיע, משפט אחד שישתחל לתוך היומיום הדחוס, משפט אחד שירים לרגע את הראש מעל המהומה הרגילה. משפט שעוסק בהתרחשות בנאלית ומוצא בה עבודה של חיים – שימו לב למשפט הבא של הרב קוק (פנקס יפו, סעיף פו):
“הרבה צריך אדם לעמול/ עד שיצוייר לו כראוי/ שיש במציאות עולם/ זולת מציאותו הפרטית של עצמו/ וכשידע זה כראוי/ רק אז יוכל להשיג את בוראו”.
הרב קוק חושף תגלית מזעזעת. תשב, אולי תשתה משהו קר קודם, אני לא יודע איך בדיוק לומר לך את זה.. אבל רק שתדע.. שיש זולת!
יקום מקביל
כן, כן, אני לא חלק מהעולם שלך, ואני לא חבר/ה שלך, ולא משתלב יפה בחיים שלך, ואתה לא רק נהנה בחברתי או עושה אתי כל מיני דברים.
אני עולם שלם. בלעדיך. יש שם חלומות וכאבים והרהורים משונים ואיכויות ייחודיות, וים של זכרונות והעדפות ונקודות מבט. יש שם אישיות עשירה, דינאמית, עם מילים שרק שלה ועם רגשות אינטימיים, שאפילו אני לא מסוגל תמיד להרגיש. וכל זה, מעבר לך. בעולם מקביל.
האם אתה מרגיש את העולם הגדול שלי? האם אתה מתפעל ממנו? האם אתה מעריך אותו? האם אתה מסוגל לאהוב אותו בלי להיצמד מיד אל הרגשות שלך?! האם מעניין אותך לטייל בעולם שלי? לשהות, להקשיב, לקבל?
לא להיתקע בעצמי
השאלה הזאת היא שאלה מהדהדת מבחינת הרב קוק. היא לא רק שאלה אנושית-חברתית – היא שאלה רוחנית. בגלל שכל עוד עולם הרוח כלוא רק בתוך התפיסות שלי הוא נשאר מאד קטן. הכול נשאר קשור לחבל הטבור שלי. מכווץ בתוך האגו שלי. ואז אין התרחבות לנפש ואין גם התפתחות. היא נשארת שקועה בתוך עצמה.
הרב קוק מחדד שאי אפשר גם לדבר על קשר עם אלוהים לפני שיש לך קשר עמוק ואמיתי עם הזולת. כי הבסיס לכל זה היא היכולת להיות בקשר. היכולת לעבור את הגשר לעולם אחר ולא לראות בו השתקפות של העולם שלי. כל עוד אתה רואה באדם האחר רק בבואה של עצמך – אתה תעשה את זה גם לאלוהים, וזה כבר סוג של עבודה-זרה. נחזור לאופק החיובי – ניזכר כמה עולמות שלמים ועשירים יש סביבינו. ננסה לראות את העולם הקרוב אלינו. להרגיש אותו כמו שהוא. לצלול לתוך העיניים, לחוש את הדופק הפנימי. לצאת מעצמנו ולגלות עולם.