אורי סובוביץ’
פרשת אחרי מות – “וחי בהם”
דמוגרפיה עולמית
בשנים האחרונות מתרבות הטענות שיש לצמצם את שיעור הילודה. רבים מהטוענים כך נשענים על טיעונים אקולוגיים בדבר מחסור במשאבי טבע להאכיל את אוכלוסיית העולם, הפגיעה האנושית (והאנושה לדידם של חלקם) בכדור הארץ וכדומה. אחרים טוענים שלא מוסרי להביא ילדים לעולם מלא עוולות, וישנם כאלו שאומרים בפשטות שהבאת ילדים לעולם תקשה עליהם לממש את עצמם בשל העומס הנפשי והכלכלי הכרוכים בגידול הילדים.
עם זאת, על אף חששם של רבים מגידול אוכלוסיית העולם, מחקרים מצביעים דווקא על מגמה הפוכה. חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון שמסקנות מחקרם פורסמו בכתב העת המדעי The Lancet טוענים שכמעט כל מדינה בעולם תסבול מדלדול באוכלוסייתה עד סוף המאה הנוכחית. אוכלוסיותיהן של עשרים ושלוש מדינות, ובהן ספרד ויפן, צפויות להיחתך בחצי עד שנת 2100. כתוצאה מכך, החוקרים חוזים שאוכלוסיית העולם תגיע לשיא של 9.7 מיליארד בני אדם בשנת 2064, ולאחר מכן תתחיל להתדלדל עד שתעמוד על 8.8 מיליארד בסוף המאה ה-21.
השלכות צמצום הילודה היא הזדקנות דרמטית של האוכלוסייה. המשמעות, בין היתר, היא שלא יהיו די צעירים לשאת בנטל המיסים ולממן את הפנסיה ואת שירותי הבריאות של הזקנים, דבר שעלול לגרום להם להמשיך לעבוד בלית ברירה גם בזקנותם. לדברי החוקרים, אפילו אם התחזיות יתקיימו ב-50 אחוז בלבד, מדינות העולם יצטרכו להתבסס על הגירה אליהם ממדינות עולם שלישי, דבר מורכב בפני עצמו בשל פערים תרבותיים ודתיים. ישראל בולטת לטובה בהקשר זה, ומחזיקה בשיעור פריון הילודה הגבוה ביותר ב-OECD.
ממוות לחיים
פרשת אחרי מות פותחת באזכור מותם של שני בני אהרן ומסתיימת ב”פרשת העריות” העוסקת במגוון של יחסי קִרבה אסורים. הביטוי “טומאה” חוזר על עצמו מספר פעמים רב בפרשת העריות: “אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם” (ויקרא יח, כד-ל).
יחסי קרבה בין בני זוג אמורים להוליד חיים. הטומאה לעומת זאת מבטאת ביהדות את העדר החיים. מסיבה זו כל מי שנטמא חייב לטבול, ועל ידי כך “ישטוף” מעליו או מעליה את סממני המוות וכאילו ייוולד מחדש. יחסי קרבה מהסוג המתואר בפרשת העריות אינם מולידים חיים, וכשהם בין קרובי משפחה (שאינם בעל ואישה) הם למרבה הצער מגיעים לרוב תוך ניצול וכפייה, כך שגם אם יביאו להולדת חיים פיזיים, הם ייצרו למרבה הטרגדיה “מוות” פנימי.
באמצע הפרשה, בין אזכור מות בני אהרן בתחילת הפרשה לפרשת העריות המולידה מוות שבסופה, מופיעה פרשייה קטנה המחדדת ומזכירה את מהותה של התורה כ”תורת חיים”:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה’ (שם, א-ה).
כשמצרים נותרה מאחור ולארץ כנען טרם נכנסו, מצווים עם ישראל כבר לפני כ-3,300 שנה ליצור מערכות יחסים שונות מזו שפגשו במצרים ויפגשו בכנען. קשרים זוגיים ומשפחתיים בריאים ומכבדים המולידים חיים ומביאים ברכה לעולם.
ריבוי חיים
הדיון ביחס לחשיבות ההגדלה או ההורדה של שיעור פריון הילודה אומנם נפוץ כיום הרבה יותר מבעבר, אך הרב קוק התייחס לכך כבר לפני כמאה שנה. הוא כתב (פנקסי הראי”ה ב, ע) כי האדם מחויב לעשות ככל יכולתו כדי להוסיף טוב לעולם, בין אם הטוב הוא מיידי ובין אם יגיע לאחר זמן. לאור זאת בטווח הקצר יש עניין מוסרי להביא לעולם צאצאים בריאים בגופם ונפשם שיוכלו להרבות טוב בעולם. בטווח הארוך יותר אנחנו מלאים אמונה כי העולם מתקדם אל עבר עתיד טוב ושלם, ולכן לא מוסרי למנוע מצאצאינו מלהגיע אל אותה תקופת חיים עתידית:
מן היסוד המוסרי הפשוט, שהאדם אינו רשאי לפטור את עצמו מלפעול כל הטוב שיהיה לאל ידו אל כלל המציאות, בין שיהיה הטוב בא מיד, בין שיבא אחר עתיד גדול וארוך מאד, באה מצוות פריה ורביה. חוץ מה שהעומק המוסרי מחייב שראוי להרבות את הדמות, מציאות אנשים מרגישים ומשכילים החיים חיי אנשים מלאים בכל ערכם בגשם (=גשמיות) ורוח (=ורוחניות), הוא דבר טוב וחפץ נעלה מאד, שהמונע טוב זה בהיות לאל ידו, הוא ודאי חוטא ועושה נגד הצדק והיושר היותר מחוייב. עוד חוץ מההשקפה הקרובה של מציאות הנולדים מיד, עלינו לדעת שהעתיד של האנושות ודאי הוא טוב ומאושר מאד. אם כן בהתרבות החיים, הלא ימשך הדבר שיגיעו מהם רבים להתקופה המאושרה, שאז יתענג כל המין האנושי על ה’ ועל טובו, שהוא אושר גדול ועונג של חיים טובים, שראוי לחמוד אותם מאד. ואיך לא תהיה חובה מוסרית אלוקית, שלא למנוע מהרבות גורמים להיות מקבלים הטוב האלוקי המאושר…
הרב קוק המשיך והסביר כי שיקול זמני[1] כזה או אחר שממנו אנו חוששים כיום לא יכול למנוע מהאדם לשאוף להביא צאצאים לעולם שיהיו “עובדים” בהבאת ברכה גשמית ורוחנית לעולם:
…וכמה אבירות לב יש בזה, אם בשביל תואנה של מצב שעה ישמיט האדם עצמו מהשפיע את הטוב הגדול הזה בעולם. לבד מה שיסוד כל תעודה ותכלית טובה יבא מריבוי העובדים בין בגשמיות בין ברוחניות, אם כן ריבוי העובדים עצמו יביא לקרב ולהגדיל את הצלחת החיים. על כן אין ספק כי גדול מאד הוא ערכו של היושר להרבות החיים… על כן החסיד האמיתי, האיש הטוב באמת המלא יושר וצדק, הוא העושה מאהבה רצון קונו.
בהמשך כתב הרב קוק שהנושא אינו רק הצד הכמותי אלא לא פחות מכך הצד האיכותי – חינוך והשקעה בצאצאים בכל צדדי החיים, הפיזיים, הנפשיים והרוחניים על מנת שיוכלו להרבות ברכה בעולם, ובהקשר זה מזכיר לשלילה כמובן את פרשת העריות המתוארת בסוף פרשתנו:
ולא רק האיבוד בכמות של החיים העתידים הוא חטא גדול והשחתה מוסרית עצומה, כי אם גם מיעוט האיכות. אם לא יכשיר את החיים הבאים מצדו להיות ראויים להתעודה הרוחנית והשכלית וכן הגופנית כפי הערך הראוי והאפשר לו, כבר חוטא הוא להיושר האמיתי הצופה את העתיד היותר רחוק, בסקירה אחת של רגע ההווה. על פי זה, כמו שהשחתת החיים, באיזה צד שיהיה, הוא דבר עקרי ביסודי השחתות מוסריות היותר גדולות, כמו כן השפלתם לפי ערכו של הרכוש הנפשי של האדם, הוא מעל גדול וחסרון יושר, ובזה נארגו חוקי העריות, לכלליהם, ולפרטי פרטיהם.
לסיכום
פרשת אחרי מות נקראת בסמיכות לחג הפסח. הרב זקס כתב כי בעוד המצרים ניסו להנציח את עצמם ואת תרבותם בבניית פירמידות שישתמרו למשך אלפי שנים ובחניטת גופם, תשובת היהודים הייתה בריבוי חיים של איכות וכמות (שיג ושיח, א, עמ’ 174):
בעומדם לצאת לחופשי מתבשרים אפוא בני ישראל שעליהם להיעשות אומה של מחנכים. בבחירה זו של משה מתבהר לנו מדוע הוא אינו מנהיג דגול “סתם”, אלא גם מנהיג מיוחד במינו. התורה מלמדת אותנו כאן שחירות משיגים לא בשדה הקרב, לא בזירה הפוליטית ולא באולמות בתי המשפט המקומיים או הבינלאומיים – אלא במחשבותיהם וברצונותיהם של אנשים.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] בשנת 1900 חששו עתידנים רבים כי תוך עשרות שנים מועטות לא ניתן יהיה להסתובב ברחובות לונדון וניו יורק בשל ריבוי צואת הסוסים. הם לא צפו שתוך זמן קצר הסוסים יוחלפו ברכבים ממונעים…
[1] בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה לספירה ותרגם את התורה לארמית.
[2] ראש ישיבת ראדין ומחשובי רבני אירופה בדור שקדם לשואה.
