אורי סובוביץ’
מה יפתה הדרך
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחֲרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?[1]
מסע חיינו ותחנותיו מלאים בנקודות אושר, התרגשות, אהבה, הצלחות וסיפוק, אך גם מזמני שבר וצער, כישלונות, אכזבה ומפח נפש. כמו בשיר לעיל, ישנם זמנים שבהם הדרך נראית יפה, לעיתים היא קשה ופעמים נראה שארכה, ולא תמיד בכיוון שתיכננו.
כיצד עלינו להתייחס לתחנות השונות, היפות אך גם המאתגרות יותר בחיינו? האם נקודות השבר בהכרח מבטאות טעות בדרך או “ברבור” בניווט חיינו, או שגם להן יש מקום ולקח שעלינו ללמוד מהן? ואולי הזמנים הקשים הם אף מלכתחילה ואפילו נועדו באופן אישי במיוחד בשבילנו?
“מוצאיהם למסעיהם”
פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, פותחת בתיאור ארבעים ושניים מסעות עם ישראל במהלך נדודיהם במדבר: “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם…” (במדבר לג, א-ג).
בהמשך הפסוקים מתוארת לכאורה בצורה טכנית יציאת עם ישראל ממקום אחד למשנהו. היות שמרבית התחנות היו במדבר ולא במקום יישוב, חז”ל למדו שהמקומות נקראו בשמות המרמזים על האירועים שבני ישראל חוו באותו מקום. הבעל שם טוב דרש את שמות המקומות והראה כי בכל שם מסתתר רמז לניסיונות ולאתגרים שעמדו בפני עם ישראל באותו המקום והמקום נקרא על שם ה”תיקון” הפנימי שהם נדרשו לעבור. לדבריו, כמו אבות אבותינו שהילכו במדבר במשך ארבעים שנה, כך גם האדם כיום נקרא “מהלֵּך”, שכן עניינו להלך לכל אורך חייו ממדרגה פנימית אחת לזו הגבוהה ממנה. יוצא מדבריו שהחיים הם למעשה מסע פנימי, והקשיים וההתמודדויות הן נקודות הקושי הכרוכות בטיפוס.
בעקבות הבעל שם טוב, בעל הנתיבות שלום[2] הסביר שהמסעות מתוארים בלשון הווה (“אלה מסעי בני ישראל…”) ולא בלשון עבר כדי לרמז למסעות ההווה שכל יהודי עובר בחייו. הוא הסביר כי כל האירועים העוברים על האדם (גם הקשים ביותר) מכוונים כך מלכתחילה כדי לאפשר לאדם “להגיע לשלמות תיקונו”, לסייע לו לתקן את מידותיו ואת אישיותו (נתיבות שלום, במדבר, עמ’ קעח):
ולכן כתבה התורה אלה מסעי בני ישראל בלשון הווה, להורות שזהו העניין ההווה תמיד שכל יחיד עובר ארבעים ושניים מסעות כדי להגיע לשלמות תיקונו, ומסעות אלו קשים מאד… וכמו שכלל ישראל עברו את המסעות במדבר החזק ביותר, כך במסעותיו של כל יחיד… שצריך לעבור במדור התאוות והקליפות (מקומות ההתמודדות מול הפיתויים והקשיים) כדי להגיע לתיקון הגמור שלו… כך כל יחיד שירד לעולם לעלות ולתקן את העניינים השייכים אליו, צריך לעבור בימי חייו “בחינת” ארבעים ושניים מסעות וכל העניינים הכלולים בהם כדי להעלות את ניצוצות הקדושה השייכים אל שורש נשמתו… אבל באמת הכל בהשגחה עליונה מאת ה’ לתקן תיקונים גדולים.
שינוי המבט
יש משהו מנחם ואף מרגיע כשאדם לא “נלחם” במציאות או מתאבל על גורלו שלא שפר עליו. כשאדם חי באמונה שכל אירוע שעובר עליו אינו מקרי, אלא בא כהזדמנות לגדול בזכות ההתמודדות עם הקושי, הרחמים העצמיים יכולים להתחלף בהתבוננות פנימית כיצד הכי “נכון” להגיב לסיטואציה, מהן הכוחות שהוא נדרש לגייס או מהן המידות הנפשיות שהמציאות החדשה מזמנת לו לעבוד עליהן.
היטיב לבטא זאת רבי נחמן מברסלב כשאמר “כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא” (ליקוטי מוהר”ן, תורה ד). עולם הבא הוא “מקום” ללא נוכחות פיזית וממד זמן מוכר. רבי נחמן לימד כי אדם המאמין שגם הצרות העוברות עליו הן לטובתו, שכן הן הזדמנות לצמיחה וגדילה, יוכל לחיות פיזית בעולם הזה, אך מתוך תודעה אמונית עמוקה של “עולם הבא”. במקום להישאב לרחמים עצמיים של המקום והזמן שבו הוא מצוי, האדם יכול לראות באירוע ניסיון שיועד באופן אישי אליו כדי שיוכל להתגדל ולהתעלות. לא מדובר באסקפיזם ובריחה ממבט מפוקח על המציאות, אלא בהתמודדות עמוקה יותר שלא שואלת “למה” הצרה הגיעה אלא “לשם מה”. מבט שכזה מנביע כוחות חיים עוצמתיים תוך עבודה פנימית מתמדת במקום שקיעה בייאוש ועצבות.
“מילוי צביון הנפש”
הרב קוק איגד בדבריו את כל הדברים שהובאו לעיל כשכתב על האופן שבו האדם צריך להתייחס ל”רשמים” הנרשמים בנפשו בעקבות האירועים העוברים עליו. לדבריו, האדם כיצור חי מושפע מכל אירוע, מקרה, דיבור או פעולה הקשורים אליו. הצורה שבה בוחר האדם להגיב לאירועים נרשמים בנפשו, משפיעים על אישיותו ומתוך כך גם על האופן שבו הוא פועל בעולם. מסיבה זו כל ה”מקרים” העוברים על האדם אינם “מקריים”, אלא כוונו במיוחד אליו כהזדמנות “למלא בהם את צביון הנפש” ולהשלים את בניין אישיותו. על כן עליו אף לשמוח ולהודות על כל מה שקורה לו משום שהמקרים הם מעין מתנות “תוצאות המחשבות הטובות שה’ חושב על יצוריו”.
וכך כתב הרב קוק (קבצים, פנקס ראשון ליפו, פסקה טו):
אבל אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה (מהנפש) על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה (=למטרה מסוימת). וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שה’ חושב על יצוריו.
לסיכום
אין אות מיותרת בתורה, ומכל תיאור הנראה סתמי או מיותר למדים חז”ל תובנות הרלוונטיות לחיינו כיום. מסע הנדודים במדבר, נקודות השיא וההארה של קריעת ים סוף או מתן תורה, כמו נקודות השפל של חטא העגל והמרגלים, כולם באים ללמד ולהאיר לא רק על מה שקרה לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, אלא דרכם גם ללמד ולתת קריאת כיוון ליחס שלנו למאורעות המתרחשים בימינו, בהווה, במסעי חיינו האישיים והלאומיים. זוהי קריאה להקשבה פעילה לקורות חיינו אך גם הזדמנות לשאוף להתרומם למדרגה של הכרת תודה על הטובה כמו גם על הרעה, כי כולם נועדו “למלא צביון נפשנו”.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] לאה גולדברג, “שירי סוף הדרך”, שיר א, בתוך: ‘שירים’, ספרית פועלים, 1973, כרך ב, עמ’ 152.
[2] האדמו”ר מסלונים, רבי שלום נוח ברזובסקי.