אורי סובוביץ’
קריסת מוסד המשפחה בעולם המערבי[1]
מוסד המשפחה בעולם המערבי נמצא ברגרסיה מתמשכת מזה שנים. שיעור הנישואין יורד, שיעור הגירושין עולה, ושיעור הילודה יורד באופן תלול[2]. בארה”ב הילודה אמנם גבוהה בהשוואה לעולם המערבי ועומדת בממוצע על 1.9 ילדים לזוג[3], אך יותר מ-40 אחוז (ובבריטניה אפילו יותר מ-50 אחוז) מהילדים נולדים למציאות של משפחה חד-הורית.
ניטשה קבע כי במאה העשרים המשפחה תהפוך בהדרגה לאוסף אקראי של אינדיבידואלים. המשפחה נתפסה בעבר כיחידה אורגנית, אולם בעת החדשה, הוגים ליברלים כג’ון לוק וג’ון סטיוארט מיל החלו לדרוש להתייחס לנישואין כחוזה בין שני צדדים, באופן שמעצים את הממד האינדיבידואלי שבנישואין. כאשר זוגיות נתפסת כחוזה ולא כברית, והתרבות עוסקת יותר ויותר בפרט ולא בזוג או במשפחה, האינדיבידואליות מחלישה את רמת האמון, והתוצאה היא ירידה בשיעור הנישואין ובשיעור הילודה. גם כשיש אהבה גדולה בין בני זוג, כשהמיקוד הוא בפרט, בסיפוק רצונותיו האישיים והגשמתם, יש פחות סיבה להתחייב למערכת יחסים ממוסדת ומחייבת, או להוליד ילדים שיפגעו ב”איכות החיים” של הוריהם. אך חמור מכך, כאשר לאנשים אין אמון בכך שהחיים ובני האדם ביסודם הם טובים, ואמונה שהעולם שואף ומתקדם למציאות טובה יותר, מתגברים הקולות המדברים על העוול בהבאת ילדים לעולם כזה.
אובדן האמון הזוגי
בפרשת נשא מצויה אחת הפרשיות המורכבות בתורה, פרשיית סוטה. פרשייה זו מתארת מציאות זוגית קשה שבה האמון בין בני הזוג הגיע לרמת שפל, והם רגע לפני גירושין. הבעל ש”קינא לאשתו”, חושד כי אשתו מנהלת קשר אסור עם גבר מסוים, ודורש ממנה בפני עדים שלא להתייחד (להיות במקום מבודד) איתו. למרות בקשת הבעל, ישנם עדים שהאישה התייחדה עם אותו אדם, אך איש לא יודע מה קרה ביניהם בפועל. במצב זה, לאור חשדותיו ובקשותיו המוקדמות של הבעל מאשתו שלא לשהות לבד עם אותו גבר זר, והחלטתה לעשות זאת בכל זאת, יש מקום לחשד שהיא בפועל ניהלה עימו יחסים אסורים. בעקבות זאת, מאותו הרגע התורה אוסרת על הזוג הנשוי להמשיך לחיות יחד. על הגבר לגרש את אשתו, והיא מאבדת את זכותה לתבוע את כתובתה בשל אחריותה לגירושין[4].
עם זאת, התורה מותירה לאישה מקום לתיקון ולשיקום היחסים בינה לבין בעלה. ברצונה החופשי, היא רשאית לבקש לשתות את המים המאררים שהכוהן היה נותן לה, והם היו מוכיחים בדרך נס אם חטאה. אם חטאה, היא והנואף, ללא תלות במקום הימצאו, היו מתים. אך אם היא לא חטאה, לא היה קורה לה דבר והייתה ניתנת לזוג אפשרות לבנות את האמון ביניהם מחדש. אם הבעל היה מונע מאשתו לשתות את המים, הוא היה מתחייב לשלם לה את כתובתה. מצד שני, אם היא עברה בשלום את שתיית המים, אך מאוחר יותר התייחדה שוב עם אותו האיש, בעלה היה מגרשה מבלי לשלם כתובתה[5].
אף שפרשייה זו נראית לכאורה מנותקת מחיינו כיום, וישנן שאלות העולות בנוגע לשוני ביחס בין הגבר לאישה, יש בה כדי להציף בצורה מזוקקת את השלכותיו הקשות של אובדן האמון בין איש לאשתו.
האמון המשפחתי
הרב קוק התייחס לקשר שבין האמון המשפחתי לאמון ולאהבה שיש בין בני האדם בכלל, ועל הקשר בין בגידה באמון המשפחתי לפגיעה באמון במציאות כולה. אדם שחלילה חווה בגידה אישית מאבד לעיתים קרובות לא רק את האמון באדם שבגד בו אלא את האמון בבני אדם בכלל, ולמרבה הצער לעיתים אף בחיים. הרב קוק כתב כי במציאות שבה יש אמון החיים מלאים ברכה, אושר ועדינות, ואילו בחיים ללא אמון מתחיל תהליך של קריסה ו”הירוס” בכל צדדי החיים.
וכך כתב הרב קוק (אורות ישראל ותחייתו, פרק כו):
האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה… בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית (=הבגידה בין בני זוג) היא מעילה מהרסת את האושיות (=היסודות) המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי… בלכתם (=של החיים) בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשיבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההירוס, ההירוס העולמי, ההירוס האורגני, ההירוס המשפחתי, ההירוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם (=קללתם)…
בהמשך הפסקה התייחס הרב קוק לבדיקת מי הסוטה שבפרשתנו. כשהאמון בין בני האדם נהרס, יש מקום להשבת האמון מבחוץ, ממקור השלמות והשלום, ממקור החיים, שישיב לנו את האמון בעצמנו ובאחרים:
בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אושרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלוקי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבוא האור, והתוכן בבנין משפחתי בין ה’ אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון…
הרב קוק סיים והסביר בצורה שירית כי עולמנו הוא אורגני וכי ישנם חוטים עדינים הנעלמים בין מערכות יחסים ומעגלי שייכות שונים. לאור זאת, בניית האמון המשפחתי תפעל ותשפיע ברכה להשבת האמון גם בכל יתר מערכות היחסים השונות והמגוונות בחיינו:
האמון המשפחתי בהיבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים (=מערכות היחסים), ימצא את מעמדו הישר הבלתי מָעוּל (=נבגד) בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות (=אנשי רוח) לעמלי כפיים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל…
לסיכום
בשנים האחרונות נראה כי רמת האמון בין מגזרים וקבוצות שונות בחברה הישראלית הולכת ונשחקת. הבחירות החוזרות ונשנות לכנסת, הדעות הקוטביות בנוגע לסוגיות יסוד בחברה, שאלות הנוגעות במתח שבין דת למדינה, רמת (אי) האמון הציבורי במשטרה ובתי המשפט ועוד הביאו לתחושה כי במקום עם אחד, חיות כמה תתי קבוצות במקביל.
חשוב ללכד את השורות ולהגביר את רמת האמון בין הקבוצות והמגזרים השונים, אך יש לזכור כי בסופו של דבר החברה והקהילה בנויים בסופו של דבר מאוסף של משפחות. מכאן שחוסנו של העם ואחדותה של הקהילה נשענים בראש ובראשונה על עומק האמון המשפחתי.
רבי חיים מצאנז הוסיף על כך והדגיש את האחריות האישית בתיקון המציאות, תהליך שמתחיל דווקא מהתיקון האישי של כל אחד:
בצעירותי בערה בי אש וחשבתי לתקן את כל העולם, לכשגדלתי נתייאשתי מלתקן את העולם וחשבתי לתקן את בני עירי, וכשנוכחתי לדעת שגם זה אינו אפשרי חשבתי לתקן את משפחתי, וכשזה לא עלה בידי הגעתי למסקנה שעליי לתקן את עצמי. לכשעבדתי על לתקן את עצמי ממילא משפחתי הושפעה מכך, וממילא כל בני עירי וממילא כל העולם כולו…
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1]חלק מהנתונים בפסקה זו לוקטו ממאמרו של הרב חיים נבון, “נלחמים על הבית: המאבק על המשפחה בישראל”, השילוח, גיליון שבט תשע”ז.
[2] ראו בהרחבה בדברינו לפרשת אחרי מות.
[3] כדי לשמר את גודל האוכלוסייה, זוג צריך ללדת בממוצע 2.1 ילדים.
[4] משנה סוטה א, א; משנה תורה לרמב”ם הלכות סוטה א, א.
[5] משנה תורה לרמב”ם הלכות סוטה א, יב.