אורי סובוביץ’
בין הגל למרקס
האם עיקר מהות האדם הוא צדדיו הגשמיים, גופו ויכולותיו הפיזיות או שמא נפשו, מידותיו ועולמו הפנימי? זו אינה שאלה תאורטית בלבד, שכן היא משליכה באופן ישיר על השאלה במה האדם אמור להשקיע את עיקר זמנו ומרצו בחייו. ההשקפה המטריאליסטית רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת, המרכיבה ומפעילה את היקום. המחשבות והרגשות הן בסך הכול תופעות הניתנות להסבר במונחים פיזיקליים. קארל מרקס, יהודי מומר בן המאה ה-19, פיתח את משנת “המטריאליזם הדיאלקטי”. בעוד רבו של מרקס, הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל, טען שהרוח היא הכוח העיקרי שמשפיע על המציאות ומקדם אותה, מרקס טען בתוקף שהחומר הוא הכוח העיקרי שדוחף את גלגלי המציאות.
בספר קרל מרקס, שכתב פרנסיס ווין[1], מתואר כי בהלווייתו של מרקס, באוגוסט 1883, חברו הקרוב של מרקס, פרידריך אנגלס, נשא נאום הספד שבו השווה את הישגיו של מרקס בתחום הכלכלה המדינית והסוציולוגיה להישגיו של צ’רלס דארווין במדעי הטבע. מרקס, אמר אנגלס, גילה לאנושות את העובדה הפשוטה שהאידיאולוגיות טרחו היטב להסתיר: בני אדם זקוקים למזון, משקה, מחסה וביגוד לפני שיהיה ביכולתם לעסוק בפוליטיקה, במדעים, באמנות ובדת… ומשום כך, היחסים המארגנים את ייצורם של התנאים החומריים קובעים את ההתפתחות הרעיונית של החברה, ולא להפך. החומר קודם לרוח…
מהדיון על טבע האדם וקדימות הרוח לחומר או להפך עולה שאלה: האם טבע האדם הוא לעסוק במושכלות ובענייני רוח בלבד ואילו פיתוח קריירה, עיסוק בעבודת האדמה וביתר צדדי החיים הגשמיים הם הכרח בלבד כדי להתפרנס? או שמא נטען כמרקס, שעיסוק האדם בענייני העולם הזה לצורך קיומו אינו ברירת מחדל אלא נכון מלכתחילה?
“והגית בו יומם ולילה”?
פרשת עקב עוסקת בין השאר בסוגיית השכר והעונש על קיום המצוות. השכר שהתורה מציעה למקיימי מצוותיה אינו קשור לעולם הבא אלא לעולם הזה. התורה מדברת על גשמי ברכה, תנובת השדה ורווחה כלכלית שתאפשר לאדם לעסוק בנחת בתורה ובמצוות: “וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ” (דברים יא, יג-טו).
הגמרא במסכת ברכות (לה, ב) מתארת דיון מרתק בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי על הפסוקים הנ”ל. השניים מנסים ליישב בין הפסוק המדבר על איסוף הדגן התירוש והיצהר, עבודת הכפיים המתוארת בתקופת שפע כלכלי ורוחני, לבין הפסוק מספר יהושע (א, ח): “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה”. אם האידיאל המתואר בספר יהושע הוא שהאדם לא יפסוק מלימוד תורה, כיצד ייתכן שהתורה מתארת דווקא כשכר את האפשרות להתפרנס בכבוד וברווח מעבודת כפיים הכרוכה בביטול תורה?
רבי ישמעאל הסביר: “הנהֵג בהן מנהג דרך ארץ”. אמנם עיקר האדם והחיים הוא לימוד התורה, אך יש לשלב זאת עם “דרך הארץ”, עבודה לצורך פרנסה. על כך ענה רבי שמעון בר יוחאי בתקיפות: “אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?!”. לדבריו, אם אדם יהיה עסוק בכל מלאכות החקלאות, מה יהיה על העיקר, על לימוד התורה, העיסוק ברוח, שעליהם נאמר “והגית בו יומם ולילה”?! תשובתו היא שבשעה שישראל “עושין רצונו של מקום”, כלומר לומדים תורה ומקיימים מצוות, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובשעה שאינם עושים רצונו של מקום, הם נענשים ונאלצים להשתעבד לעבודת החומר המבטלת אותם מתורתם, ולא עוד שאף מלאכת אחרים נעשית על ידם.
הרב קוק פירש סוגיה זו והסביר כי אין מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי בנוגע לגישתם מהו העיקר ומה הטפל בחיים. שניהם הסכימו שהתורה, עבודת ה’ והעולם הרוחני של האדם הם העיקר, ואילו הקריירה, עבודת האדמה או כל מלאכה אחרת הנועדה לפרנסת האדם בלבד אלו דברים טפלים לעיסוק ברוח, שכן הם אמצעים בלבד. אלא שרבי ישמעאל סובר כי מרבית בני האדם אינם מסוגלים לעסוק אך ורק ברוח מבלי שתקצר נפשם מכך, ולכן “הנהג בהם מנהג דרך ארץ”. על פי גישה זו, על האדם לשלב בחייו גם עבודה וגם עיסוק בגוף ובחומר ולא רק ברוח, הן בשביל להתפרנס והן כדי לפתח צדדים נוספים שמשלימים את אישיותו. רבי שמעון בר יוחאי, לעומתו, סבר כי היות שעיקר האדם הוא הרוח, לא ייתכן להתבטל מהעיסוק במהות לצורך עיסוק בטפל. לשיטתו, נפש האדם תבוא על סיפוקה רק מהתעסקות ברוח, בערכים ובמופשט, ולכן על האדם לעסוק בתורה בלבד. בגמרא נאמר אחרי הבאת המחלוקת כי “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן”. במילים אחרות, השיטה של רבי ישמעאל מתאימה לרבים, ואילו שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתאימה למתי מעט וליחידי סגולה בלבד.
על כך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ו, ט):
מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כי אם בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. על כן אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כי אם מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. על כן באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כרבי שמעון ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת דרך ארץ עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי.
לסיכום
נראה כי החברה המערבית כיום אימצה בפועל הרבה יותר את שיטתו של מרקס המטריאליסטי על פני תפיסת האידיאליזם ההגליאני. בפועל, אנשים משקיעים את רוב זמנם ומרצם במטריאליזם ולא ברוח. לעומת הגל ומרקס, התורה מחנכת ומורה לאדם כי אמנם הרוח היא העיקר, ורק על אדם שמבכר ומקדים את הרוח לחומר ניתן לומר כי “מותר האדם מן הבהמה” (קהלת ג, יט), אך גם לחומר יש מקום משמעותי במציאות כל עוד הוא מוכוון מוסרית על ידי הרוח.
המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי מאירה גם לימינו אנו כי על החברה לאמץ ולעודד אנשים המסוגלים להתמסר לחלוטין לעיסוק ברוח, מחשבה ומוסר. המחיר האישי שהם משלמים מבחינה חומרית הוא גבוה מאוד, ותרומתם לחברה כולה בקריאת הכיוון המוסרית והרוחנית לא תסולא בפז. עם זאת, מרבית החברה לא מסוגלת להתמסר לעיסוק ולימוד תורה בלבד. לא זו אף זו, אלו שלא מתאימים לכך ויכפו זאת על עצמם, לא רק שלא יצליחו בכך אלא תתפתח בקרבם התנגדות פנימית ללימודם, בשל המחנק הפנימי וחוסר המענה לנטיות החומריות הטבעיות הקיימות בהן ואינן מקבלות ביטוי. דרך המלך למרבית החברה היא לדעת כי העיקר הוא העיסוק ברוח ובמוסר, ולכן עליהם לקבוע עיתים לתורה בכל יום. אף אם מרבית שעות היום יוקדשו לעיסוק בחומר, למלאכה ולפרנסה, מעט הזמן שיוקדש ללימוד תורה יאיר גם את העיסוק בחומר באור יקרות בבחינת “מועט המחזיק את המרובה”. הגמרא במסכת ברכות (יז, א) מסכמת את העניין בכבוד ההדדי שעל כל צד צריך לתת לזולתו: “אני בריה וחברי בריה… אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט (בלימוד תורה)? למדנו – אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים”.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] עיתונאי וסופר בריטי.
[1] resource curse thesis.