אורי סובוביץ’
קשה כשאול קנאה
לחכם באדם, שלמה המלך, לא היה חסר דבר – כסף וזהב, נשים, כבוד ועוד. הוא העיד על עצמו “וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה” (קהלת ב, י). ואף על פי כן, ואולי דווקא בגלל זה, הוא הבין שלמרות שלכאורה היה לו הכול, העין האנושית לעולם תקנא במה שלכאורה חסר לה ויש לאחר: “שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה” (שיר השירים ח, ו).
רשפי האש של הקנאה שורפים את האדם מבפנים. הקנאה אוכלת את מי שאכול קנאה. המקנא עלול להרגיש שבשל הקנאה, גם מה שלכאורה יש לו נעלם מעיניו ומרגשי ליבו, שכן כל הווייתו עסוקה בדבר החסר לו שיש לזולתו. התחושה נוקבת כל כך עד שהגדיר זאת שלמה המלך בספר משלי כ”רקב עצמות קנאה” (משלי יד, ל). הקנאה מרקיבה את העצם, את העצמיות, של האדם. כל ישותו נודדת למקום שמחוץ לחייו ולעצמיותו, עד שסובייקטיבית הוא מרגיש כי “התאווה, הקנאה, והכבוד מוציאים את האדם מן העולם” (אבות ד, כא). קנאתו הוציאה אותו מהעולם, עולמו שלו. הוא כבר לא חי את חייו, חווה את סביבתו וקרוביו, עסוק בביטוי קולו הייחודי ובהגשמת ייעודו, אלא עסוק בעולם של מושא קנאתו. במצב זה האדם נותר קירח מכאן ומכאן – לעולם לא יחיה את עולמו של מושא קנאתו, אך מאבד בידיו גם את עולמו שלו.
קֹרח
קרח היה חכם ועשיר גדול וממשפחה מיוחסת שקיבלה את התפקיד החשוב של נשיאת ארון הברית. אבל הוא עדיין קינא.
“וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן” (במדבר טז, א). מה לקח קרח? כיוון שהפסוק סתום, חז”ל הבינו כי קרח “לקח את עצמו לצד אחד, להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה” (רש”י שם). רש”י הסביר כי לקהת, סבו של קרח, היו ארבעה בנים. עמרם היה הבכור, ולכן נטלו בניו של עמרם, משה ואהרן, את ההנהגה ואת הכהונה. יצהר היה שני לעמרם, ולכן היה ברור לקורח, בנו, שמגיע לו לקבל את תפקיד נשיא לבני קהת. בפועל, משה מינה על פי ה’ את בן האח הצעיר מכולם ועל כך קבל קרח. הקנאה, כאמור, מוציאה את האדם מהעולם ומרקיבה את עצמיותו עד שאין לו אחיזה במציאות והקרקע נשמטת מתחת לרגליו. במקרה של קרח, היא לא רק נשמטה אלא אף בלעה אותו.
העושר שבעוני
הרב קוק התייחס למידת הקנאה מכיוונים שונים. בפסקה המובאת להלן (שמונה קבצים, ה, קו) הוא תיאר מציאות מתוקנת שבה האדם מצליח להתכנס פנימה, אל אישיותו וכוחותיו, במקום להתפעל ולהתרגש מהעולם החיצוני. אותה התכנסות פנימה עשויה להתפרש כצמצום, כעניות, אך הסוד הוא שדווקא אז האדם מגלה עולם שלם, את עצמו. לא עולם דמיוני החיצוני לאדם, אלא עולם פנימי עשיר. לכן הרב קוק קרא למצב הזה “העושר שבעוני”. כשאדם ממוקד פנימה ולא החוצה, כשהעושר נובע מעולמו הפנימי ולא מדמיונות חיצוניים, אין בעיה שהאדם יפתח ויעשיר את עצמו גם ברשמים חיצוניים. במצב שבו האדם מחובר לעצמיותו, הרשמים החיצוניים לא יולידו קנאה שתאבד את עולמו הפנימי, אלא רק תעשיר אותו.
וכך כתב הרב קוק:
והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי… וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמיתו…
הרב קוק הוסיף וכתב שבמציאות שבה האדם לא “מכיר עוד את עצמו” משום שבמקום להיות מרוכז פנימה הוא נסחף במבטו החוצה, ממילא הוא נשאב לתוך מלחמה פנימית בלתי פוסקת. הוא חושב שישקיט את מחסורו בדברים חיצוניים, ואז ממילא יש מלחמה על “משאבי העולם” (כסף, תפקיד, מעמד, בן או בת זוג, חכמה, יופי ועוד כהנה וכהנה), וכל צד חושב שאם ישיגם ימצא את מנוחתו הפנימית. מלחמה זו מולידה כמובן איבה, קנאה, פחד ואף מחלות, רק משום שהאדם לא מבין שמכמני החיים מצויים בתוך נפשו ולא בחוץ, אלא שעליו לעמול כדי להוציאם לאור. בלשון הרב קוק:
…אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי (=חיצוני) והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עוצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם.
במקום אחר (עין איה ברכות ט, קמז) הוסיף הרב שכשהאדם יחיה את חייו מבלי להתפעל מהעולם החיצוני, דווקא אז ימצא את אושרו:
…והנה כשיראה האדם למלאות ביחוד את רגשי עולמו הפנימי, מבלי פנות אל המרושם בזה אצל העולם החיצוני, ברוב יחיה חיי מנוחה ושלוה, כי האלוקים עשה את האדם ישר, ובעולמו הפנימי ימצא תמיד נחת בחיי יושר וצדק, ולא יזעף לבו ולא יסעירוהו רוחות רעות של הבלי קנאה שנאה וכבוד…
שורש הקנאה
הקנאה נובעת מעמדה הסוברת שיש לזולת או בזולת משהו ש”שייך” לי. אם רק היה לי את אותו הדבר, חיי היו טובים ומאושרים יותר והייתי יכול להביא את עצמי יותר לידי ביטוי. עמדה אמונית רואה את המציאות הנתונה כ”מושגחת”. הכוחות, יכולות וכישרונות לא “חולקו” באקראי אלא בצורה מדויקת ואישית כדי שכל אחד יוכל למלא את תפקידו בעולם. לכן ממילא אין מקום לקנאה, העשויה להעיד על חוסר אמונה ואף על כפיות טובה. כך כתב בעל האורחות צדיקים[1] (שער הקנאה):
הקנאה באה מגריעות הנפש. אם הוא מקנא ביופיו של אדם, או בגבורתו, או בעושרו, הרי אינו חפץ במה שגזר הבורא יתברך… וכל שכן שאין להתרעם על הבורא יתברך, אשר כל מעשיו ישרים ונכוחים, שאין להרהר אחריו.
תיקון הקנאה
הרב קוק חידש זווית נוספת, פרקטית, היכולה לסייע בהימנעות מקנאה. כמו בעולם הספורט, ככל שאדם “יתרגל” מבט קבוצתי ולא אישי, כך יהיה לו קל יותר לראות שהוא והזולת הם חלק מאותה ה”קבוצה”, ולכן הצלחה או יתרון של הזולת מקדמים את המציאות כולה ואף אותו (עין איה שבת, א, כ):
כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתוך פרטי, לא בתור איבר מאיברי הכלל, כי בהכירו את עצמו בתור איבר מאיברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי.
לסיכום
אף שהקנאה היא תכונה מאוד אנושית, זוהי פעולה לא רציונלית, שכן לא רק שהיא לא מקדמת את האדם, אלא היא אף מסיגה אותו לאחור. רק “קנאת הסופרים” מבורכת, שכן לא מדובר בקנאה אישית, אלא במהות ובדרך שדוחפת את האדם לרצות להשתפר ולהתקדם.
כשאדם יחיה את חייו שלו ולא יעסוק בדמיונות חיצוניים או בחיקוי חייהם של אחרים, ממילא יחיה חיי שלווה ויזכה להביא ברכה לעולם. על כך אמר האדמו”ר מקוצק:
אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה… אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה – אז אני אני ואתה אתה.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] שם המחבר אינו ידוע.