לפרשת “שלח לך”- להרים את המבט

אורי סובוביץ’

“איש אשר רוח בו”

דוד בן גוריון היה נחוש להכריז על הקמת המדינה על אף כל האיומים מבחוץ. הממשל האמריקאי לחץ על היישוב היהודי להסכים לשביתת נשק בת שלושה חודשים ולדחות במקביל את הכרזת המדינה. משה שרת, לימים ראש הממשלה בין שתי הקדנציות של בן גוריון, נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ג’ורג’ מרשל, שלחץ עליו לקבל את ההצעה האמריקאית. על פי עדות שהתפרסמה שנים מאוחר יותר, בן גוריון תפס את שרת לשיחה לאחר שובו ארצה, לפני שהגיע לפגישת מרכז המפלגה.

וכך תיאר ד”ר מרדכי נאור^[1]:

בן גוריון, לפי תיאור זה, ניגש אל הדלת, סובב את המפתח, ואמר: “משה, עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. מסור להם דין וחשבון מלא ומדויק על השיחה עם מרשל, אבל אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי (“אני חושב שהוא צודק”) לא תאמר במרכז. שרת נענה ללחצו הלא-כל-כך מתון של בן גוריון ובישיבת המרכז הסביר את הקשיים והחששות, שגרמו למתנגדים ולמהססים להתעודד, אך את דבריו סיים במילות תמיכה (אם כי מסויגות): “כנראה שאין לנו ברירה, ואנו מוכרחים ללכת קדימה”.

שלושה ימים מאוחר יותר בן גוריון הכריז על הקמת המדינה.

פרשת המרגלים

פרשת שלח לך פותחת בתיאור חטא המרגלים, שעונשו היה ארבעים שנות נדודים של עם ישראל במדבר טרם כניסתם לארץ. משה רבנו שלח את שנים עשר ראשי השבטים לתור את הארץ על מנת להביא מודיעין על טיבה ועל יושביה. “שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה’ כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה” (במדבר יג, ב-ג).

המרגלים נשלחו למשימה ברורה מאוד: “וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים” (שם, יח-כ).

המרגלים שבו ממשימתם לאחר ארבעים יום עם תשובות לשאלותיו של משה רבנו על אופי הארץ ויושביה. מסקנתם של עשרה מתוך שנים עשר המרגלים הייתה: “אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם… וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (שם, כח-לג).

לעומת אותם עשרה מרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, ניצבו כלב בן יפונה ויהושע בן-נון: “וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (שם, ל). עדות עשרת המרגלים מותירה רושם עז יותר, בעקבותיה העם בכה כל הלילה ובבוקר אף דיבר על שיבה למצרים. כלב בן יפונה ויהושע בן נון חזרו על המסר: “וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה’ אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה’ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם” (שם יד, ז-ט).

מה היה חטאם של המרגלים? הרי הם חזרו עם תשובות לשאלותיו של משה רבנו, ולכאורה מילאו את שליחותם. מעבר לכך, כיצד ניתן להבין את הפער הגדול בין התרשמותם של עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ לעמדת יהושע וכלב ההפוכה? והרי הם הסתובבו יחד באותם המקומות וראו את אותם הדברים! ואם אכן עשרת המרגלים דיברו אמת בעדותם, שהפחידה את העם, האם היה מצופה מהם לשקר ולתת עדות אופטימית וחיובית רק כדי שהעם לא יחשוש?

בין חטא המרגלים לפרשת ציצית

פרשת שלח פותחת בחטא המרגלים ומסתיימת בציווי על מצוות ציצית: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם. אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם” (במדבר טו, לז-מא).

לכאורה אין קשר בין חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ בפני העם, לבין הציווי על הכנת בגד הציצית. עם זאת, יש כמה מילים שחוזרות על עצמן בשתי הפרשיות ומלמדות על הקשר ביניהן. המרגלים מצווים לצאת לתור את הארץ (“ויתורו את ארץ כנען”), לראות את טיבה (“וראיתם את הארץ מה היא…”), וחטאם היה כה חמור עד שמתואר כזנות: “וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר” (יד, לג). בפרשיית ציצית, כפי שמצוטט לעיל, עם ישראל מצווה לראות את הציצית (“וראיתם אותו”) כדי לא לתור (“ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”).

חז”ל למדו מכך שמצוות ציצית באה, בין היתר, לתקן את חטא המרגלים. חטאם של המרגלים לא היה בתיאור טיב הארץ ויושביה, כפי שנתבקשו. יתר על כן, יהושע וכלב לא חלקו עליהם בנוגע לעובדות. חטאם החמור היה הפרשנות שנתנו למציאות, שנבע משפלות מבטם על המציאות ומחוסר אמונם בעם. עשרת ראשי השבטים היו אנשים גדולים, ראשי שבטי ישראל. על אף גדלותם של המרגלים, ראשי השבטים, מבטם על המציאות לא היה מתוך מקום של גדלות, אלא להפך. הם למעשה העידו על עצמם שכאשר פגשו בארץ את יושבי המקום: “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (שם יג, לג). ענקי הרוח של העם, מנהיגי השבטים, לאחר כל הניסים וההשגחה האלוקית שזכו להם במדבר, במקום לנצל את גודל השעה כדי לרומם את לב העם, השפילו את מבטם ואת ערכם לגובה החגב, ובכך פספסו את שליחותם ההיסטורית. מבט טרוט עיניים זה מנע מהם להתרומם לגודל האמונה של יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

אבל כיצד זה קשור למצוות הציצית?

תכלת הדומה לכיסא הכבוד

חז”ל למדים שהציצית שקולה כנגד כל המצוות שכן על הציצית נאמר: “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם”. דורשי רשומות הוסיפו כי הגימטרייה של “ציצית” היא 600, ואם מוסיפים לכך את 5 הקשרים ו-8 הפתילים שיש בכל אחד מכנפות הבגד, הרי שמגיעים ל-613, כמנין תרי”ג מצוות. אך יש רובד גבוה עוד יותר: אחד מפתילי הציצית היה בעבר עשוי מתכלת, וגם לאחרונה יש שמאמינים כי זיהו את החילזון שממנו הופק התכלת וכך לובשים ציצית תכלת כמו בעבר. בגמרא במסכת מנחות (מג, ב) נאמר: “תניא, היה ר’ מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: ‘ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר’, וכתיב: ‘כמראה אבן ספיר דמות כסא'”.

כיצד תכלת הציצית שמזכירה את הרקיע ואת כיסא הכבוד מהווה תיקון לחטא המרגלים ויכולה להציל את האדם מהחטא ולהזכיר לו את כל מצוות ה’? התשובה היא ש”אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” (סוטה ג, א). האדם תר אחרי יצרי ליבו ועיניו, ויצריו ותאוותיו מושכים אותו למטה אל עבר החטא, גם כשהוא מכיר ויודע שזו שטות וטעות שעוד יתחרט עליה. התיקון הוא להרים את הראש והמבט, לראות את התכלת שמעלה את המבט אל גובה הרקיע וכיסא הכבוד. כשאדם מרים מבטו לא רק פיזית אל תכלת השמיים אלא בעיקר מהותית אל התכלית, כשאין סופיות השמיים מזכירים לו את היכולת לחיות בעולם הזה חיים שמיימיים – מלאי תחושת שליחות, ליבו ונפשו מתמלאים ומתרוממים, וממילא שפלות החטא פחות מפתה אותו. “סור מרע” מתוך “ועשה טוב”. אפשר להיאבק בחטא, בתאוות ובפיתויים, אך המחיר לכך הוא שהנפש עסוקה וטרודה בעניינים שפלים. רצוי יותר, חלף זאת, לרומם את המבט אל התכלת, אל גובה הרקיע, אל השמיים. העלאת המבט בונה את הנפש ומחזקת את שריר האמון בעצמנו ובמציאות הרבה יותר מכל ניצחון מפואר מול היצר.

מעלת הארץ

התיקון לחטא המרגלים נעוץ בהכרת ערכה וחשיבותה של ארץ ישראל, לא רק כ”מקום מקלט” ליהודים מצרות הגלות. הרב קוק כתב (איגרות הראי”ה, איגרת צו) שללא הכרה בערך ארץ ישראל, אין סיבה שהגלות לא תימשך:

יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן מצדנו להביע את אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה.

מי שהיטיב להבין ולבטא זאת היה, איך לא, דוד בן גוריון. על אף כל הקשיים האובייקטיביים ולמרות כל האיומים הצליח להפיח בעם ובמנהיגיו אמון גדול (ובכך תיקן את חטא המרגלים):

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחני, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי (מתוך מגילת העצמאות).

המבט נובע ממעלת הנפש

הפרשנות השונה על המציאות נובעת לרוב לא בשל פער בידע אלא מפער בגובה המבט. יוצא אפוא שככל שהנפש תהיה מלאה באמונה עמוקה יותר ומחשבות רוממות יותר, כך מבטו של המתבונן על המציאות תהיה אופטימית יותר ומלאת ביטחון.

וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, ג, רב):

קטנות האמונה, וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה, בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול, איך שגדולה אלוקית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלוקית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא במחשבות של קודש, ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו.

לסיכום

הקריאה בחטא המרגלים ובמצוות הציצית מזכירים לנו שגודל המציאות תלויה בגובה המבט. השלכות המבט חסר האמונה הוביל לארבעים שנות נדודים ולמות כל דור יוצאי מצרים טרם כניסתם לארץ המובטחת.

הרמת המבט אל הגודל שיש בנו, בעם ובארץ, תאפשר לנו להוציא מהכוח אל הפועל את האורות שטומנת לנו המציאות המבקשת להתגלות. תפקידנו לא להיכנע לקושי, לשנאה ולרוע, לא להוציא את דיבת הארץ אלא להצליח להתרומם ולגלות את טוב הארץ ויושביה, כי “טובה הארץ מאד מאד”.

מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד

---

[1] פורסם בעיתון הארץ ערב יום העצמאות תשס”ו, 2 במאי 2006.