אורי סובוביץ’
פרשת שמיני – על אנרכיה מול גבולות
חופש מול גבולות
כולנו מעדיפים חופש על גבולות. החופש מצטייר כרומנטי, משוחרר ומאפשר, ואילו הגבולות מצמצמים, מגבילים ולעיתים אף משתקים. ישנם המון שירים, ספרים ואפילו הרצאות על מציאת החופש, אך קשה יהיה למצוא אפילו אחד העוסק בערך הגבולות.
עולם התלמוד מחולק לסוגיות הלכתיות ולסוגיות מחשבתיות, הקרויות ‘אגדות’. ההלכה עוסקת במותר ובאסור, ואף בחלק המותר ידונו מתי וכיצד. האגדה לעומת זאת תעסוק ברעיונות מופשטים, אבסטרקטיים, לרוב באמצעות סיפורים.
ביאליק, במאמר הנקרא הלכה ואגדה, ביטא באופן ציורי את ההבדל בין ההלכה הקפדנית והחד- משמעית לעומת “רכות” האגדה המתחדשת והחופשית:
להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן (=כן) שלה הן ולאו (=לא) שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות…
“אש זרה”
פרשתנו פותחת בתיאור הקמת המשכן שאירע בראש חודש ניסן. סיום הקרבת הקרבנות מתואר באופן חגיגי: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם” (ויקרא ט, כג).
ניתן לדמיין את תחושת הרוממות בעם כאשר צפו בירידת האש שאכלה את הקרבנות ובהשראת השכינה שהופיעה בישראל.
עם זאת, ובמעבר חד, מיד לאחר מכן מתואר כיצד נדב ואביהוא, שני בני אהרן, הקריבו “אש זרה” אשר לא צוו, ובכך מצאו את מותם:
“וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'” (שם י, א-ב).
פירושים רבים נכתבו על חטאם של נדב ואביהוא, ואלה העיקריים שבהם:
- נכנסו לאוהל מועד שתויי יין;
- נכנסו פרועי שיער וגלויי ראש;
- הורו הלכה לפני משה רבן;
- הקריבו אש זרה אשר לא צוו בה;
- נמנעו מלהינשא מתוך תחושה שאין אף אישה הראויה למעמדם;
- נכנסו למקדש בטומאה ללא קידוש ידיים ורגליים;
גם כשמדובר בקדושה ובענייני רוח, עוצמה בלתי מבוקרת וללא גבולות עלולה להיות שורפת ומכלה. המשותף לכל החטאים שברשימה לעיל הוא הרצון לחיות את החיים במלוא עוצמתם, בצורה ספונטנית, טבעית ומשוחררת. ננסה להסביר את שורש ששת החטאים הנ”ל על פי הסדר שהוצג לעיל:
- היין מסייע לאדם תוך זמן קצר לדלג על שלבים ולהרגיש רוממות מזויפת. האדם מדמיין שהוא במצב מרומם אף שלמעשה מצד אישיותו ומידותיו הוא ממש לא שם.
- פרועי שיער – ללא גבולות, גלויי ראש – ללא יראת שמיים, אי מוכנות לקבל גבולות והכוונה לכוחותיהם.
- הוראת הלכה בפני אדם אחר שגדול מהם מראה שהם הכירו אומנם בגדלותם (בצדק), אך לא הכירו בכך שיש לכבד ולהקדים את דעת רבם, משה רבנו.
- הקִרבה מעידה על רצון להתקרב. אך כמו בין בני אדם, הקרבה צריכה להיות מתואמת והדרגתית, שאם לא כן, פורצים מהר מדי לגבולות הצד השני, ובכך “שורפים” את הקשר.
- גדולים ככל שנהיה, כאנשים פרטיים אנו לעולם מוגבלים. ההכרה בכך מעצימה את הרצון ואת ההבנה כי האדם זקוק ומחויב לזוגיות שתשלים אותו, ולהמשכיות מצד צאצאיו. רק כך האדם יוכל לגדול ולהשפיע מחוץ לגבולותיו, בחייו ואף לאחר מותו.
- על האדם להכיר כי בשל היותו בשר ודם, הוא מוגבל ומושפע גם מהצדדים הנמוכים שבאישיותו, שיש לטהרם קודם שנכנסים אל הקודש. אי אפשר ללמוד את תורת הסוד כאשר האישיות שקועה בחומריות הגסה. ראשית יש להיטהר ולהתרומם מהצדדים הנמוכים שבנו (אותם מסמלים קידוש הידיים והרגליים), ורק לאחר מכן בזהירות ובענווה להיכנס אל הקודש.
חשוב לציין שחטאם של נדב ואביהוא נבע מעודף אהבה ורצון לקרבת ה’, ולא להפך, אלא שכאמור, היא נעשתה ללא גבולות ובקרה. כך פירש זאת הנצי”ב בפירושו העמק דבר: “בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה’ מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו”.
התבטלות בפני מקור התורה
הרב קוק עסק (שמונה קבצים קובץ ו, רסה) ב”אנרכיזם רוחני”, באנשים שיש להם שאיפות רוחניות אדירות, אך מסרבים להכניס אותן לתוך מסגרת. הוא משתמש בדוגמת חטא נדב ואביהוא שלפי המדרש ייתכן שהיו גדולים אף יותר מכל בני דורם, אך חטאם היה שהתנתקו ממקורם (רבותיהם משה ואהרן) ואף מהמשכם (לא הביאו ילדים לעולם), ורצו להתרומם להשגות רוחניות עליונות, אך ללא מסגרת:
כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו… חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא (=יראת שמיים), הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה.
ולא נטלו עצה זה מזה (אפילו אחד מהשני לא קיבלו עצה, כל אחד לעצמו), ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. “ונקדש בכבודי”. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם.
לסיכום
רוחניות ללא גבולות ואגדה ללא הלכה יכולות לכלות ולשרוף. למעשה, גם ביאליק הכיר בכך היטב, ולכן בהמשך מאמרו, לאחר שתיאר את יבשושיות ההלכה המצמצמת לעומת האגדה המשוחררת, הוא הפך במפתיע את המסר כדי לחדד שלמעשה ההלכה היא הביטוי המעשי של האגדה, שכן ללא ההלכה רעיונות האגדה ייוותרו ערטילאיים ומנותקים מהמציאות. ייתכן שהרעיונות יהיו מרגשים ומסעירים בהתחלה, אך ללא קיבוע מסודר ומפורט, הם פשוט יחלפו להם מן העולם עם הזמן:
ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת… ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא הִתּוכה (=החלק הפנימי) של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החנייה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה…
גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה.
והאומר אין לי אלא אגדה – בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי אפשי (=איני רוצה) בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין פרח מנין?!…
אנו חיים בעולם שכופר בגבולות ומעריץ את החופש. אך חופש אמיתי, שלמות פנימית ומשפחתית והתעלות אמיתית, גם בקודש, יכולים להתקיים אך ורק בעולם שמכיר בערך הגבולות.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
