אורי סובוביץ’
פרשת תזריע – הזכות לפעול עם א-ל
עולם שלם או משתלם
רבים נוטים לייחס לעולם הטבע דימויים של שלמות א-לוקית ואילו לטביעות האצבע האנושית בבריאה מתייחסים בשלילה בשל הפגיעה במשאבי הטבע ואוצרותיו, באקלים, באוזון וכד’. היטיב לבטא זאת המדרש שבו נאמר: “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו – ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ז, א).
אך אנו יודעים כי בעוד הטבע הוא אילם וללא יכולת בחירה מוסרית, האדם יכול לבחור ולפעול בצורה ערכית ומוסרית. נוסף לכך, לאדם יש יכולת לפעול, להשפיע ולקדם את המציאות באמצעות המדע והטכנולוגיה. הוא יכול לפתח תרופות, להגדיל באמצעים טכנולוגיים את תנובת השדה, לטהר מאגרי מים מזוהמים ולהפוך תוצרת חקלאית בסיסית למזון מורכב ומפותח.
אם כן, מה תפקיד האדם בעולם? האם עליו להימנע ככל הניתן כדי לא לפגוע בשלמות הבריאה או שמא עליו להתערב בצורה מושכלת כדי להשלים את המציאות ולפתחה?
קיבלו עליהם בשמחה
פרשת תזריע פותחת בתיאור של לידת בן זכר. אף שכבר נפגשנו במצוות ברית המילה אצל אברהם, יצחק וציפורה אשת משה שמלה את בנם, רק בפרשתנו מופיעה המצווה בצורה מפורשת: “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ” (ויקרא יב, ג).
עם תופעות החילון, התפתחות התנועה הרפורמית במאות השנים האחרונות, והתבססות התפיסה הפוסט מודרנית בעשרות השנים האחרונות, גוברים הקולות הקוראים לביטול המצוות הנראות כ”פרימיטיביות” ולא רלוונטיות לימינו.
עם זאת, ישנן מצוות שאף שאינן נשענות על עמדה מוסרית רציונלית אינטואיטיבית, הן התבססו והפכו לעובדה מוגמרת בחברה היהודית, עד שרק בודדים אינם מקפידים לקיימן. קשה לחשוב על מצווה שהיא מצד אחד פחות אינטואיטיבית ומצד שני מוקפדת לאורך הדורות כמצוות המילה.
אמרו חכמים: “כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה – כגון מילה דכתיב ‘שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב’ – עדיין עושין אותה בשמחה” (שבת קל, א).
“תיקון” הבריאה
בתלמוד ובמדרשי חז”ל מופיעים לעיתים פולמוסים בין חכמי ישראל לדמויות בולטות ומוכרות מאומות העולם. במדרש המובא להלן ניטש ויכוח ביחס למצוות המילה הנשען על השאלה אם הבורא יצר עולם מושלם או שמא ברא עולם חסר הנדרש לתיקון:
שאל טורנוסרופס[1] הרשע: איזה מעשים נאים (יותר), של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם.
אמר לו טורנוסרופס הרשע: ראית השמים והארץ, יכול האדם לעשות כיוצא בהם?
אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם.
אמר לו טורנוסרופס: למה אתם מולים?
אמר לו רבי עקיבא: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים (יצירה אלוקית) וגלוסקאות (לחמניות – יצירה אנושית).
אמר לו טורנוסרופס הרשע: אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו? ומה שאתה אומר: למה אינו יוצא מהול? שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצוות אלא לצרף [=לזכך ולתקן] האדם בהם” (תנחומא תזריע אות ה).
המהר”ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב) הסביר מדרש זה ופירש כי טורנוסרופס סבר שלעולם הבריאה האלוקית תהיה עדיפה על פני היצירה האנושית. רבי עקיבא, לעומתו, הסביר שהעולם החומרי נברא מלכתחילה חסר כדי שהאדם יוכל להשלימו. ובהקשר למצוות המילה, המספר שבע מבטא ביהדות את עולם הטבע. העולם נברא בשבעה ימים (כולל השבת), יש שבעה צבעים בקשת, שבעה תווים בעולם המוזיקה ושבעה ימים בשבוע. המספר שמונה לעומת זאת מבטא ביהדות את הרובד שמעל לטבע. מסיבה זו ברית המילה, פעולה אנושית שעניינה לתקן ולרומם[2] את הטבע, מתקיימת ביום השמיני.
אהבת המלאכה
הרב קוק התייחס לאמרה המופיעה במסכת ברכות (ח, א): “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים”. לדבריו, על האדם להשתדל להוציא לפועל את כוחותיו כדי להשלים את עצמו ואת המציאות. ולא רק שאל לו לחפוץ שאחרים יפעלו ויעשו בשבילו, אפילו ביחס לביטחון בקב”ה, עליו לסמוך על ה’ שידאג לחסרונו רק במקום שהוא עצמו לא יכול להשתדל ולפעול בעצמו. כלומר, אל לו לאדם להסתפק במציאות הנבראת ולסמוך עליה, אלא יש לו חובה וזכות לפעול במציאות כדי לפתח את המציאות ולתקן את נפשו:
וכך כתב הרב קוק (עין איה, ברכות א, קא):
ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע”י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלקית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו.
הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה… כי כח היושר שיש בהרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מא-ל להיות נידון ע”פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף…
לסיכום
העולם נברא חסר על מנת לאפשר לאדם להיות “שותף במעשה בראשית”. במציאות שבה כמות הידע מכפילה את עצמה בקצב מסחרר והפיתוחים הטכנולוגיים עולים על כל דמיון, האנושות נחשפת לטכנולוגיות המאפשרות הזדמנויות שעד לא מזמן נחשבו לדמיוניות וחסרות כל היתכנות. מדינת ישראל בולטת לטובה בכמות החברות העוסקות בפיתוחים רפואיים חדשניים, בטכנולוגיות שמאפשרות מים ראויים לשתייה במדבריות רחוקות, בתחליפי חלבון שיאפשרו להאכיל את האנושות הגדלה לצד מחסור במשאבי טבע, ועוד.
עם זאת, ההיסטוריה מלמדת כי טכנולוגיה חדשנית יכולה אומנם להביא מזור לתחלואי העולם, אך עלולה, חלילה, בהחלטה אנושית, לפתח גם כלי משחית שפוגעים בעולם ובאנושות, בין באופן פיזי ובין באופן נפשי. לאור זאת, מוטלת על האדם האחריות לפתח את העולם ולשכללו, אך לוודא כי הוא עושה זאת על מנת להיטיב עם האנושות ולא להפך, ובדרך שאינה פוגעת בחברה או במשאבי הטבע.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] נציב רומא ביהודה בשנים 130–134. בתקופתו פרץ מרד בר כוכבא שבו נהרגו רבבות יהודים.
[2] ישנן התייחסויות רבות בחז”ל למצוות המילה שנועדה בין היתר לרומם את התאווה מהרובד הטבעי אל עבר נקודת הנצח שבכוח ההולדה.
