יובל פרוינד
ביקורת תרבות של הרב קוק על מה שהוא מזהה כעבודת אלילים של הדור החדש – פסל החירות.
משפט מעט ארוך ומעט מעצבן אז קחו נשימה עמוקה – צוללים:
השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע / הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החמריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה / והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו על-פי הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוותנית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו / אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה.
(מידות ראי”ה, חופש)
ניתוח לחופש
הרב קוק מעיז לגשת בסכין מנתחים ולחתוך את המילה “חופש” לשניים. לחלק לחלק טוב ולחלק רע. בסאב-טקסט הוא בעצם שואל: מי קבע את הקביעה המוחלטת שאיך שאנחנו מניפים את דגל החופש – זה סימן טוב? או יותר לעומק – מה בעצם כל-כך טוב בחופש?
התשובה הסבירה היא שחופש הוא עיקר האדם. בלי חופש אין אדם – יש אוטומט. בלי חופש – אין בחירה ואין זהות עצמית. בלי חופש – אין עומק אישיותי אלא תכתיב. חוק. פלקט.
הרב קוק מסכים עם כל מה שנאמר ובמקומות אחרים אפילו מעמיק את נקודת החופש באדם ורואה בה את “צלם אלוקים” שבאדם. אבל כעת הוא בוחן את הדברים מבחינה מעשית – איזה סוג של חופש שומר על העומק האישיותי, הזהות העצמית והבחירה? האם כל וריאציה וסגנון של חיים “חופשי” מוביל אותנו לשם?
התשובה הישירה והלא נעימה של הרב קוק היא שממש לא.
בין רוח לחומר
יש הבדל אדיר בין חופש בעולם הרוח לבין חופש בעולם החומר. יש הבדל בין חופש רוחני, הגותי, אינטלקטואלי ואומנותי, חופש של שאלה ובירור, התבוננות ושוטטות, יצירה ומחשבה לבין חופש של “תעשה מה שבא לך”, של יצרים בלי חשבון ושל “לזרום” עם כל מה שמתחשק.
החופש מהזן השני לא מוביל אל אותן מעלות שהחופש מהסוג הראשון מצביע עליהן – וזה הציפוי המזויף שלו. הוא נהיה ‘פסל של חירות’ בעוד שתכל’ס הוא מקבע, משפיל וממכר. כי כשנותנים דרור לכל מה שעולה מהגוף, בטווח הרחוק – מוסיפים שיעבוד. שיעבוד ליצרים, שיעבוד לדמיונות של תדמית והחצנה, שיעבוד למעגל הצרכים (כסף, קניות, כסף, קניות) שיעבוד לקטנות הדעת. החופש החומרני משחרר כוחות חייתיים ופראיים שמבקשים כל הזמן עוד ועוד – ומשתלטים על התודעה.
הרב קוק בניו-יורק
מה היה קורה אם במנהרת הזמן היו מובילים היום את הרב קוק לניו-יורק או לעיר אחרת גדולה במערב? נדמה לי שהוא היה כמעט מתעלף מרוב כאב. רואה כיצד הביקורת שהוא כתב לפני יותר ממאה שנים הפכה למציאות שהולכת ומשתגעת משנייה לשנייה, לחופש שהולך ומתגמד. הוא בטח היה מתפלל לחזרתו של החופש ה”גדול”.