אורי סובוביץ’
בין פטליזם לדטרמיניזם
ההבדל בין פטליזם לדטרמיניזם הוא שהראשון קובע כי גורלו של אדם ועתידו קבוע מראש ולכן הוא בלתי נמנע, ואילו השני קובע כי ההווה קבוע מראש ולא נתון לשליטה. בעוד שהפטליסטים מאמינים שהתוצאה הסופית זהה, ללא תלות בדרך, הדטרמיניסטים טוענים שבחירה בדרך אחרת מעולם לא הייתה אפשרות. המשותף לשתי השיטות הוא שאין לאדם בחירה חופשית.
היהדות, לעומת זאת, טוענת אחרת. הבחירה החופשית היא אחת מאבני היסוד של היהדות. מבלי בחירה חופשית אין טעם לצוות על האדם להתנהג בצורה מוסרית, לתקן את דרכיו ולשאוף להתקדם. כבר בתורה נאמר (דברים ל, יט): “הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” . לאור האמון באדם וביכולתו לבחור בטוב, הטיפו נביאי ישראל לאורך הדורות לתיקון העוולות ולחזרה בתשובה.
רבי חנינא כבר אמר כי “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים” (ברכות לג, ב), והתכוון כי כל נסיבות חיינו אינן תלויות בנו, אך בחירתנו – חופשית היא. הרמב”ם ניסח עקרון יסוד זה בספרו משנה תורה (הלכות תשובה ה, ה):
אבל נודע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם; ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה העיקר (הבחירה החופשית), שכל דברי הנבואה תלויים בו.
עם זאת, אדם עלול לאבד את מרחב בחירתו החופשית. אדם המתרגל לחטוא עלול לאבד את הזעזוע הפנימי שהרגיש בפעם הראשונה שגנב, שיקר או עשה חטא אחר, ולכן ניתן לומר שהוא כבר לא אותו אדם שהיה עם אותה רמת בחירה חופשית כפי שהייתה לו לפני שחטא. הרמב”ם פירש שחטאו של פרעה היה כי סירב בתחילה בבחירתו החופשית (ובעקשנותו) לשחרר את עם ישראל מעבדותם, ועונשו (התוצאתי) היה אובדן הבחירה החופשית – הכבדת הלב (שם ו, ד–ה):
ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאיו אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו דרך התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה… לפיכך כתוב בתורה “ואני אחזק את לב פרעה” לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר “הבה נתחכמה לו” נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין ממנו. ולפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו.
עקשנותו של פרעה “מנעה” ממנו לראות את המציאות נכוחה. פרעה היה כה אובססיבי להשאיר את ישראל בעבדותם עד שלא ראה את מה שאפילו עבדיו ראו (שמות י, ז): “וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹקֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?”.
“עיוורונו” של פרעה אינו תופעה יוצאת דופן. גם בעידן המודרני אנו עדים למצבים של “ליקוי מאורות” ולהישענות על קונספציה פוליטית, ביטחונית או כלכלית על אף כל הסימנים המראים אחרת. תופעה זו עשויה לקרות לכולנו, כל זמן שאיננו ערניים לביקורת עצמית על מעשינו. במקרה של פרעה, עקשנותו וחטאו שלא לשחרר את ישראל הם שסימאו את עיניו מלראות שהוא “מטביע” את מצרים, כפי שבסוף קרה לצבאו בים סוף. על כך אמרו חז”ל כי עברה שאדם עובר וחוזר עליה לבסוף “נעשית לו כהיתר” (קידושין כ, א ועוד). כלומר, מעשי העברה, כשהם נעשים הרגל לאדם, ההרגל מטשטש את הזעזוע הפנימי ולעיתים גם את ההיגיון, עד שהאדם (גם אם מדובר במלך…) מוצא הצדקה למעשיו, זאת אף שכל בר דעת שאינו נוגע בדבר רואה זאת אחרת.
קידוש החודש
במהלך סיפור מכות מצרים, הבאות כל פעם לאחר סירובו העיקש של פרעה לשחרר את עם ישראל לחופשי, מופיעה באמצע פרשת בא, לכאורה ללא קשר לרצף האירועים, המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה בה: “קידוש החודש”. מהות המצווה היא לקבוע מדי חודש בחודשו את מועד ראש החודש, בעבר על פי עדות ראייה של מולד הלבנה, וכיום על פי חישובים אסטרונומיים שנעשו בעבר.
בשונה מימות השבוע, שזמניהם קבועים ואינם ניתנים לשינוי, את החודש (מלשון התחדשות) עם ישראל קידש כאמור בעצמו, וכך השפיע אם חודש יתחיל ביום מסוים או למחרתו. כתוצאה מכך, זמני החגים הנחגגים לפי התאריך בלוח השנה הושפעו מהיום שבו עם ישראל קידש את הלבנה, ובלשון חז”ל (חולין קא, א): “שבת – קביעא וקיימא (=זמנה קבוע), ישראל קדשינהו (=מקדשים) לזמנים (=את החגים)”.
ניתן לומר כי דווקא בשעה שבה פרעה, כאמור, איבד את חופש הבחירה ואת יכולתו לראות את המציאות נכוחה, עם ישראל, לעומתו, מצווה לתת תשומת לב לפרטי המציאות ולהתחדשותה. בתוך ה”חושך” של מצרים, העבדים העבריים מצווים להרים את הראש ולהתבונן בקווים הדקים שמתחילים להאיר ברקיע בעת התחדשות הלבנה בתחילת החודש. עם ישראל, שנמשל ללבנה, “שהם עתידים להתחדש כמותה” (סנהדרין מב, א), מקדשים בכל חודש את הלבנה, ומאירים את עצם היכולת להתחיל כל חודש מחדש על אף משקעי העבר. מסיבה זו, ראש חודש נקרא בתפילת מוסף של אותו היום “זמן כפרה” (כמבואר בחולין ס, ב), זמן שמיוחד להתחדשות מחטאי העבר ומחילה עליהם.
ברכת החודש
מדי חודש בחודשו, בשבת שלפני ראש החודש, מכריזים בבית הכנסת את זמן מולד הלבנה של אותו החודש ואת הימים שבהם יחול ראש חודש, ולאחר מכן אומרים את תפילת “ברכת החודש”, תפילה שהאמורא רב[1] נהג לומר לאחר שהיה מסיים את תפילתו (ברכות טז, ב):
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת. חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, חַיִּים שֶׁל עשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁיְּמַלֵּא ה’ מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה, אָמֵן סֶלָה.
בקריאה ראשונה נראה כאילו תפילה זו היא בקשה לקבלת השפע והברכה בכל חודש. הרב קוק, כדרכו, בחר לפרש תפילה זו לא רק כקבלה חיצונית אלא בעיקר כעבודה פנימית של האדם להתחדשות ולהתכווננות לקראת החודש הקרב. כותב הרב קוק (עין איה ברכות ב, לב):
חיים ארוכים – הוא הכלל, ואח”כ פירש תנאי החיים הראויים.
(=כלומר, אריכות החיים אינם מטרה בפני עצמה כפי שמבטאת האמרה העממית “העיקר הבריאות”, אלא אמצעי, כדי שנזכה לחיות אותם על פי “תנאי החיים הראויים”).
חיים של שלום – שלום פנימי בכוחותיו הגופניים והנפשיים, שלא יתנגד אצלו שום כח פנימי אל תכלית השלימות שראוי לבחור בה, לא מצד המידות ולא מצד הרהורי הלב ודרכי השכל, ולא מצד מזג הגוף.
(=בקשה זו היא שנזכה לחיות חיים הרמוניים, חיים של שלום פנימי והלימה בין תשוקות הגוף ותביעותיו לבין הבנת השכל והנשמה כיצד ראוי ונכון לנו לחיות ולהתנהל).
חיים של טובה – היינו שמצד המקרים החיצונים שמשפיעים עלינו, ישפיעו פעולתם לטובה זמנית ונצחית.
(=אנו נוטים להתמקד במעשינו ובבחירותינו בטובה שתצא לנו מכך בטווח הקצר. בקשה זו היא שכל מה שיקרה לנו ויפעל עלינו מבחוץ, ישפיע עלינו לטובה לטווח הקצר אך גם לטווח הארוך).
חיים של ברכה – היינו שנביא ברכה (=שנשפיע ונוסיף ברכה) לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבוש לשבורי לב, ונזכה את הרבים לשוב מעוון, ממידות רעות ודעות רעות ומעשים רעים.
(=חיים של ברכה אינם חיים שזוכים לשפע וברכה אלא חיים שזוכים להביא ברכה, בעשיית חסד גשמי, גופני ורעיוני).
חיים של פרנסה – שיהיו מזומנים לנו במה לפרנס את כל מחסורינו, הגשמיים והנפשיים.
(=התפילה היא לא רק על פרנסה במובן הכספי, אלא גם על מילוי הצרכים הנפשיים שלנו, הזקוקים לא פחות ליחס ולהשקעה).
חיים של חילוץ עצמות – שנהיה מוכנים לפעול ולעבוד עבודת ה’, ולא תהיה לנו למשא.
(=התפילה היא שעבודת ה’, המבטאת את עבודת הנפש והמידות, לא תהיה עלינו למשא ולעול, אלא תתאים לנפשנו ואישיותנו).
חיים שיש בהם יראת חטא (=חשש מלחטוא) – שתהיה יראת החטא מעורבת עם החיים. ישנם אנשים שיש בהם יראת חטא אבל אינה חזקה אצלם על כן בהיותם מתרחקים מהמון החיים והמונם יהיו יראי חטא. וכיון שיבואו בחברת החיים, להתעסק במסחרים גדולים ובמדעים שונים, תסור מהם יראת חטא, מפני שאין יראת חטאם מגובלת יחד עם חייהם. על כן בקש על חלק טוב זה, חיים שיש בהם, בתוך החיים עצמם, יראת חטא. וכענין “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים” – זה מקום שווקים.
(=הרב קוק נגע בנקודה כואבת וציין כי ישנם אנשים שיראת החטא שלהם חזקה יותר כשהם פורשים מחיי ההמון, ואז הם חיים עולם רוחני ואצילי, אך ברגע שהם חוזרים להתערב עם הבריות, יראת החטא שלהם נפגמת. לדוגמה, כשהם עושים עסקים ומרשים לעצמם לא לנהוג ביושר. על כן אנו מתפללים שיראת החטא שלנו תהיה “מגובלת”, דהיינו בתוך החיים, ולא רק בזמן פרישה מהם).
חיים שאין בהם בושה וכלימה – אם כי האדם יש לו חסרונות טבעיים מצד גופו (=חסרונות הקשורים לצד החומרי שבו) שראוי להתבושש בהם, אבל הפעולות יהיו כולם מצד השלימות ולא מצד חומריותו. על כן בתוך החיים שהם פעולותיו הבחיריות לא יהיו בהם בושה וכלימה, כי יהיו נעלות לצד היתרון שראוי להתפאר בהם.
(=תפילה על שנשכיל לפעול בחיים בצורה כזו שפעולותינו ינבעו מהצד הרוחני והשלם שבנו, ולא ינבעו מצד תאוותינו החומריות שאינן הולמת את פנימיותנו ואת מעלתנו הרוחנית).
חיים של עושר וכבוד – יש עושר שנוטל את הכבוד האמיתי מבעליו, כיון שמסיר ליבו משלימות האמיתית כי ירום לבבו. על כן יבקש שיהיה הכבוד שהוא שלימות הנפש דבק עם העושר.
(=יש עושר שמבלבל את בעליו משום שהוא הופך למטרה במקום לאמצעי. לכן אנו מתפללים שנזכה לעושר שהולם את “שלמות הנפש”, כזה שלא מבלבל אותנו בין עיקר לטפל ובין תחושת עליונות לתחושת מחויבות).
חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים – כי בדרכיו יתברך העליונים, ישנם דרכים כאלה שאפשר לאדם להדמות קצת אליהם וכשישים האדם לבבו להדמות לדרכי השם יתברך, אז על ידי ההידמות תוולד האהבה וכפי רוב הדמיון יהיה רוב האהבה. אמנם יראת ה’ תבוא מצד ההתבוננות בגודל הדרכים העליונים, שאין ערך ומבוא לאדם ללכת בהם מצד רוב שלמותם הרחוקה מחוקינו. על כן אהבת ה’ היא אהבת תורה כי יסודה של תורה היא רק לעשות את האדם להולך בדרכי השם יתברך… ויראת ה’ נקראת יראת שמיים, היינו יראת רוממותו, מצד הנשגב מהשגתינו ויכולותינו.
(=הרב קוק ביאר כי האהבה היא תולדה של דמיון בין דברים, ואילו היראה מבטאת את הפער והמרחק שמולידים יראת כבוד. כלפי התורה יש לנו אהבה, שכן מטרתה לחנך את האדם להידמות במידותיו לבוראו. לעומת זאת, יראת השמיים, יראת הכבוד כלפי ה’, מבטאת את הפער שיש בין אפסות האדם החומרי, המדומה לגרגיר אבק חולף, לשלמות הבורא הנצחי, היינו יראת רוממותו, מצד הנשגב מהשגתינו ויכולתינו”.
חיים שתמלא משאלות ליבנו לטובה – כי הלב שכוסף הנאות דמיוניות, אי אפשר למלא משאלותיו, כי מי שיש לו מנה (=מאה) רוצה מאתיים. על כן יבקש חיים שתמלא משאלות ליבנו, שלא יבקש כי אם לפי התכלית לטובה.
לסיכום
הבחירה החופשית היא תשתית המוסר והחינוך, ורק בזכותה ניתן לתבוע מהאדם להתקדם ולהתפתח. עם זאת, האדם בבחירתו החופשית עלול לבחור ברע, פעם אחר פעם, ובכך במו ידיו לגזול מעצמו את רמת הבחירה החופשית שהייתה לו עד שחטאיו, חולשותיו ונפילותיו המוסריות “נעשות לו כהיתר”. כדי לא ליפול היכן שפרעה כשל, יש לשמור על ערנות, ביקורת עצמית ויושרה פנימית.
עקשנותו של פרעה להתמיד ולחזור על חטאיו וטעויותיו היא שסימאה את עיניו מלראות שהתנהלותו מביאה את מצרים לאבדון. לעומתו, ישראל מצווים מאז ולתמיד למבט כזה המזהה את התנועות העדינות שבמציאות, את “הקווים הדקים” שמעידים על מולד הלבנה. כך, בכל חודש, בכל ראש חודש, אנו מקדשים את הזמן, את היכולת להתחדש, ובזכות “ברכת החודש” אנו מתכווננים למבט פנימי ולהבאת ברכה למציאות.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] מראשוני אמוראי בבל.