אורי סובוביץ’
איזון פנימי
מידות הנפש דורשות איזון פנימי עדין. מידה, כשמה כן היא, היא דבר מדוד, שכן נטייה מוגזמת לטובת מידה אחת לעולם תבוא על חשבון מידה אחרת. הרמב”ם, “הנשר הגדול”, מסייע לנו להתבונן על מידות הנפש ממבט על ומזהיר[1] כיצד להתרחק מקיצוניות ולמצוא תמיד את שביל הזהב המאזן בין המידות הקוטביות (שמונה פרקים, פרק ד):
הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסירה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן… וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלבב. והבדיחות, ממוצעת בין ההוללות והקהות. והענוה, ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הבזיון. ובושת פנים, ממוצעת בין העזות והביישנות. וכן שאר המידות. ולא יצטרכו לשמות מונחים להן דוקא, אם יהיו העניינים מושגים ומובנים. ופעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש… וזה כולו טעות, ואמנם ישובח באמת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע.
שכחת מקור כוחות האדם
בכל הדתות והתרבויות יש סלידה מההיבריס, חטא הגאווה. גבהות ליבו של הגאוותן מולידה בו התנשאות על סביבתו ומדנים מולם, כעס כשהעולם לא עונה על ציפיותיו, עיוורון ביחס לפגמיו וביחס לצורכי זולתו ומותירה בקרב סובביו תחושת מחנק בשל העובדה שהגאוותן אינו “מותיר מקום” פנוי סביבו. שלמה המלך ביטא את סלידת הקב”ה מתכונה שלילית זו בצורה נוקבת: “תּוֹעֲבַת ה’ כָּל גְּבַהּ לֵב” (משלי טז, ה).
הגאווה מבטאת הכרה מוטעית שעל פיה כל הטוב שהאדם זוכה לו נובע מכישרונותיו ומעלותיו. כך שוכח האדם כי שורש הטוב הוא הבורא, שכן מעלותיו וכישרונותיו הם לרוב מתנה מולדת שהאדם “רק” נדרש להוציאם אל הפועל. התורה מתארת זאת באומרה: “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח, יד-יז). התיקון לכך הוא : “וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (שם, יח).
הצורך בהכרה חיצונית
אף שאין אדם שלא מבין ומכיר את מעלות הענווה ומגרעות הגאווה, מצוי יותר למצוא אנשים שנוטים בסקאלת המידות של הרמב”ם לצד הגאווה מאשר לצד הענווה היתרה. אנשים מבקשים הכרה מהסביבה למעלותיהם, כישרונותיהם ופעולותיהם, זאת אף שהם מבינים כי גאווה לא יוצרת אמפתיה אלא דווקא ריחוק. הרב יונתן זקס ז”ל הסביר בלשונו החדה כי ענווה אינה מקטינה את האדם אלא מאפשרת לו לראות את הגודל שמחוץ לו (שיג ושיח, ב, עמ’ 154–155):
רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. אך זו אינה ענווה אמיתית. הענווה היא הנחת העצמי בצד. עניו הוא מי שלעולם אינו חושב על עצמו, מפני שיש לו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. שמעתי פעם מישהו אומר על איש דת אחד: “הוא לקח את א-לוהים ברצינות כזו, שלא היה לו שום צורך לקחת ברצינות את עצמו”. זוהי הענווה האמורה בתורה.
משה דאג לאחרים. רק פעם אחת התפלל למען עצמו: כאשר שמע שלא ייכנס לארץ שלאורך ארבעים שנה הוביל אליה את בני עמו. ואפילו אז, הוא לא חשב על עצמו אלא על הארץ. ובעצם, לא על הארץ חשב, אלא על רצונו לראות את הבטחת ה’ מתגשמת.
ענווה איננה ביזוי עצמי. היא איננה שום דבר עצמי. היא היכולת לעמוד בדומיית רוממות לנוכח האחרוּת – ה”אתה” הא-לוהי, אחרותו של הזולת, הדר הבריאה, יפי העולם, כוחם של רעיונות גדולים, קריאתם של אידיאלים נעלים. הענווה היא שתיקת העצמי לנוכח מה שגדול ממנו.
פרדוקס הענווה
בפרשת בהעלותך, אהרן ומרים, אחיו ואחותו הגדולים של משה, מדברים על אודותיו ותמהים כיצד ייתכן שמשה נמנע מקשר פיזי עם ציפורה אשתו כדי להיות “זמין” בכל עת לנבואה. פליאתם נובעת מהיותם בעצמם נביאים שלא הוצרכו לחיות חיי פרישות. הפסוק העוקב מפתיע בחריפותו: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב, ג). בהמשך הקב”ה פנה אליהם והבהיר להם את ההבדל שבין נבואת משה רבנו למעלת כל יתר הנביאים, ומשה רבנו התפלל לרפואת מרים אחותו שנענשה בצרעת על שפתחה בדיבור לשון הרע.
כידוע, משה רבנו עצמו כתב את התורה מפי הגבורה, ואף שכתב על עצמו שהוא האיש העניו ביותר על פני האדמה, הוא עדיין נותר ענוותן גם לאחר כתיבת פסוק זה. דוגמה נוספת לפרדוקס הענווה מופיעה במסכת סוטה (מט, א), שם מתארת המשנה שמאז שמת רבי יהודה הנשיא “בטלה ענווה” מהעולם. בהמשך הגמרא מספרת שרב יוסף העיד על עצמו שלא ייתכן כי בטלה הענווה כי לדבריו “יש אותי”. כיצד אדם יכול להעיד על ענוותנותו? האם אין עניין הענווה להביא את האדם להתבטלות ושפלות?
ענווה כהכרה בערך העצמי
ענוות אמת אינה באה לבטל את כוחות האדם או את מודעותו אליהם. ביטול עצמי פוגם ביכולת האדם להכיר בכוחותיו ולהביא איתם ברכה למציאות, ולכן היא מכונה בפי החכמים “ענווה פסולה”. הענוותן מכיר בערכו ומעלתו, אלא שהם לא מהווים עבורו מקור להתנשאות, אלא הבנה מהו תפקידו בעולם ובירור אישי עד כמה הוא נאמן לשליחותו בהוצאתם לפועל. הענוותן לא משווה את עצמו לאחרים אלא משווה את התנהלות חייו לפוטנציאל הגלום בהם. הוא לא ממעיט בערך עצמו אלא מגדיל את תביעתו מעצמו. הצלחותיו לא גורמות לו לשבת על זרי הדפנה, אלא לשמוח בהן ולקבל מהן כוח להמשיך לגדול ולהתקדם.
הרב קוק התייחס רבות למעלת הענווה ושפלות הגאווה ודייק בהגדרתן את צורותיהן המתוקנות. ענווה אמיתית לא אמורה להחליש את האדם או לסרס את כוחותיו אלא למלא אותו בעוז להוציא לאור את כוחותיו, וכך כתב (מוסר אביך, מידות הראיה, ענוה, סעיף יא):
“הענוה והשיפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה ומעציבה. על כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשיפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ ‘וקווי ה’ יחליפו כח'”.
ברוח דומה כתב הרב קוק (אורות הקודש חלק ג, עמ’ רטז) כי יותר משצריך להיזהר מגאווה, צריך להישמר מפני ענווה פסולה, שמעמעמת את אורו המיוחד של האדם ומדכאת את כוחותיו:
צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עוון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר.
משה רבנו מהווה, כאמור, דוגמה ומופת לענווה אמיתית ומזוקקת. גם לאחר חטא העגל, כשהקב”ה ביקש להעניש את עם ישראל והציע למשה להקים מזרעו עם מתוקן יותר, התפלל משה למחילה ו”הודיע” לקב”ה שאין לו מקום או משמעות ללא העם שאותו הוא משרת: “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” (שמות לב, לב).
ודאי שמשה רבנו הכיר במעלותיו ומידותיו הנעלות, וטוב שכך, שכן בזכותן היה שליח נאמן להוריד לעולם את התורה, דבר ה’, והיה מודל למנהיגות אידיאלית.
לסיכום
תפקידנו אפוא הוא לחפש ולזהות את הכוחות הטמונים בכל אחד מאיתנו. לא להתנכר להם, לא להתכחש לקיומם ולא להימנע מלהביא אותם לידי ביטוי בשל ענווה דמיונית ומוטעית. להפך, עלינו לפתח, לשכלל ולחשוף את הכוחות והכישרונות הייחודיים לנו. לא להשוות את עצמנו לאחרים, אלא את פעולותינו לפוטנציאל הגלום בנו, ולשאוף להוציא לפועל את כישרונותינו כדי להוסיף ברכה. בעוז, ובעיקר בענווה.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] שמונה פרקים לרמב”ם, פרק רביעי.