אורי סובוביץ’
פרשת בהר – להישמט ממרוץ החיים
היכולת לשמוט
בעלות על רכוש בכלל ועל קרקע בפרט מקנה לאדם תחושת ביטחון. הידיעה כי יש לאדם “מקום”, אדמה השייכת לו ורשומה על שמו, מהווה “קרקע יציבה” בחייו של אדם.
בעולם העתיק, הקרקע היוותה מקור פרנסה עיקרי, כאשר גידולי השדה שימשו למאכל משפחות בעלי הנחלה ולסחר חליפין או מסחר. באופן טבעי, בעלי הקרקעות היו העשירים והמכובדים בקהילה, וככל שהאדם החזיק קרקע גדולה יותר, כך הפערים בינו לבין סביבתו גדלו, הן מצד עושרו והן מצד מעמדו החברתי. לא פחות מגודל הבית, הרכב או סוג המשרה שאדם מחזיק כיום, הקרקע כמעט שהגדירה את האדם, יכולותיו ומעמדו בעבר. לאור זאת, לא היה מצופה מאדם לשמוט מרצונו את אחיזתו ושליטתו בקרקע למשך שנה שלמה, עד למצב שבו לא תהיה לו עדיפות במאכל פירות הארץ על פני כל אדם אחר, ואפילו לא על פני חיות השדה…
“שנת שבתון יהיה לארץ”
פרשת בהר פותחת בציווי על מצוות השמיטה. על יהודי להפקיר את הקרקע שלו למשך שנה תמימה ולהימנע מכל עבודת אדמה: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ…” (שם, ב-ה).
עבודת האדמה אסורה, אך הפירות שגדלים בשנת השמיטה מותרים לא רק לבעל הבית אלא לכל אדם, לעבדיו ושפחותיו, לעובדיו, ואף לגויי הארץ ולחיית השדה: “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (שם, ו-ז). במשך שש שנים ברור מאוד מיהו בעל הבית ומיהו העבד, מיהו השכיר ואפילו מיהם בעלי החיים המסייעים בחרישת השדה. אך במהלך שנת השמיטה, במשך שנה תמימה, הארץ ופירותיה הופכים להפקר: “…שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שווים בה, אתה ושכירך ותושבך… הרי בעלים ועבדים ושפחות… אף הגויים” (רש”י שם, ו-ז). אם במשך שש שנים בעל הקרקע היה מורם מעם, בשנת השמיטה הוא אפילו לא היה מורם מחיית השדה, שכן תבואת שדהו הייתה מותרת לַכול.
השמיטה לאומה כמו השבת ליחיד
בשנת 1909 כתב הרב קוק את הספר שבת הארץ, העוסק במצוות השמיטה הן מצד ההיבט המחשבתי-רוחני והן מצד ההיבט ההלכתי. בהקדמה לספר הוא משווה בין השפעת השבת על היחיד להשפעת השמיטה על האומה, בין הצורך של הפרט להשתחרר למשך יממה מכבלי השעבוד לחומר ולעבודת הפרנסה, לצורך של האומה להשתחרר מ”העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם” הכרוכים בעבודת האדמה. כמו האדם היחיד בשבת, כך גם האומה בשנת השבתון של הארץ, יכולים לעסוק במהויות ובתוכן הפנימי של החיים (“המאור האלוקי”), שמכוחם ולמענם פועל היחיד במשך ששת ימי השבוע, והאומה בשש שנות עבודת האדמה:
היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת. “באה שבת באה מנוחה”, מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, “ביום הניח ה’ לך מעוצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך”, ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים (=רצונות) רוחניים, כפי טבע מקורה (=של הנפש)… “ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם”. יום קדוש… ונעם אלוקי, המתכנס לנקודה רוחנית של נשמה יתרה, שרוי בלבו של כל יחיד מבניה.
את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף, והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא…
בהמשך הדברים הרב קוק התייחס לניגודיות שבין הרצון העמוק לחיות חיים של “חסד ואמת, חמלה ורחמים”, לבין מלחמת החיים הנלווית תמיד בעולם של קנין ורכוש. רצונם הפנימי הטהור של היחיד ושל הציבור מתחדש וניעור בזכות אותה שנת שבתון, שבה אין תחרות, אין בעלות פרטית על הקרקע ואין חמדת עושר בשל האיסור לסחור בפירות שנת השמיטה. עצירת מרוץ החיים לאחר שש שנים של עבודת הארץ מחזירה לאומה את האיזון הפנימי שמעניקה השבת ליחיד, והנפש הפרטית והציבורית חוזרת ל”טבעה הרענן”:
שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, “לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'”, שנת שויון ומרגע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוקי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו… אין חלול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת “לאוכלה ולא לסחורה”. עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה’ אשר בפרי הארץ, “לאוכלה ולא להפסד”. והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על-ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחמרי… רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, “שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'”.
היתר מכירה
במשך מאות שנים ניטש דיון חריף לקראת שנת השמיטה. לאורך השנים היישוב היהודי סבל ממחסור ומעוני, ואיסור על עבודת האדמה במשך שנה תמימה היה עלול להמיט אסון על החקלאות העברית. עם תחילת תקופת העליות השמיטה הייתה עלולה לפגוע במאמצי העלאת יהודים שומרי מצוות ארצה לצורך חיזוק היישוב העברי או לחלופין לגרום לחקלאים שאינם שומרי מצוות לזלזל בשמיטה ולעבור על איסורים מהתורה. עם השנים נוסדו היתרים שונים ואחד מהם היה היתר המכירה, שמשמעותו מכירת הקרקע לגוי למשך שנה שבה את המלאכות האסורות מהתורה יעשו גויים בלבד.
באומץ לב, תוך קבלת ביקורת ממתנגדיו, הרב קוק, שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל, השתמש בהיתר המכירה. ההיתר אפשר את המשך העבודה העברית[1], ובזכותו נמשך פיתוח הארץ ומשפחות החלוצים יכלו להתפרנס מהקרקעות. הביקורת מצד מתנגדיו (שחלקם היו עד אז אוהדיו ומעריציו) הכאיבו לרב קוק עד מאוד, כפי שכתב לרידב”ז[2] כי דבריו היו “למלח על פצעי לבבי”. עם זאת, אהבתו והערצתו לחלוצים ומבטו העמוק על תהליך שיבת ציון הביאו אותו לקבל את “היתר המכירה”. אף שמרבית החלוצים לא שמרו מצוות, הוא ראה בפועלם וכוונתם הפנימית חלק מתהליך הגאולה, שכן עבודתם “מהולה בעמל גוף עם חיבה אידיאלית ועונג של קדושה פנימית, אשר לא נראה כמוה בכל הארץ ובכל הגוים”.
לסיכום
שיעור החקלאים באוכלוסייה קטן היום בהרבה בהשוואה לעבר, ורובנו פחות מרגישים את השלכות איסורי השמיטה. עם זאת, כדאי לאמץ אל ליבנו את המסר החברתי שהרב קוק כתב על השמיטה ולהשליך אותו גם על יתר עיסוקינו ועסקינו. פחות “תחרות, קפדנות רכוש פרטי וחמדת עושר”, ויותר “שוויון ומרגוע, עין טובה, רוח קדושה ואצילות”. יהי רצון שנזכה לכך.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] במלאכות האסורות רק מדרבנן.
[2] ר’ יעקב דוד בן זאב וילוסקי, 1845–1913.