אורי סובוביץ’
פרשת בְּחֻקֹּתַי – אין לך קץ מגולה מזה
“והיתה ארצכם שממה”
בשנת 1867, שנים ספורות בלבד לפני עליית הביל”ויים ועליית יהודי תימן ארצה (עליית אעלה בתמ”ר), יצא הסופר הנודע מארק טווין להפלגה מניו יורק אל עבר ארץ ישראל. בספרו, שיצא לאור כשנתיים מאוחר יותר, הוא תיאר בפרק הנקרא “מסע תענוגות אל ארץ הקודש” את אכזבתו ממראה הארץ השוממה:
מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קירחות ודהויות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערות שבשוליהם צמחייה דלה עטוית עצב ויגון… זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב… אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר… ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושַיִת (=קוצים), מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש… זה פלא גדול, איך ארץ שאדמתה עשירה כל כך שוממה ומוזנחת? אין זאת אלא שהיא שכוחת א-ל. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים.
אף שמארק טווין היה ידוע בסגנונו הציני וההומוריסטי, סיומת דבריו מרמזת שהתייחס ברצינות לקללות המופיעות בפרשתנו. כמו כן, תיאוריו לא היו חריגים בהשוואה ליתר אנשי הדת או הממשל שביקרו בארץ באותן השנים[1].
הברכות והקללות
פרשת בְּחֻקֹּתַי, המסיימת את חומש ויקרא, עוסקת בעיקר בברכות שיחולו על עם ישראל לאחר התיישבותו בארץ אם יהיה נאמן לייעודו, יחיה חיים מוסריים ויישאר מאוחד. בהמשך, הפסוקים מאריכים בקללות שיחולו עלינו אם נחטא לייעודנו. הברכות והקללות אינן עוסקות בעולם הבא, אלא בחיינו אנו בעולם הזה, והן מתבטאות במציאות של שלום או מלחמה, גשמי ברכה או בצורת, פרי בטן או חלילה מחלות ורעב, ישיבה לבטח בארצנו או חלילה פיזור לגלות ושממה בארץ.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם (ויקרא כו, ג-יב).
למרבה הצער, אף שהקללות ניתנו מראש כאזהרה לעם ישראל עוד במדבר בטרם כניסתם לארץ, עם ישראל נפל, רוחנית וערכית, איבד את דרכו ובעיקר את זכותו המוסרית לחיות בארץ. מאז חורבן בית שני ובמשך אלפיים שנות גלות עם ישראל חווה על בשרו את הקללות המופיעות בפרשתנו ואת השלכות אובדן העצמאות הלאומית.
הברכה שבקללה
ישנו פסוק אחד שמופיע בחלק של הקללות שחז”ל מצאו בו גם נחמה וברכה: “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ” (שם, לב). הפסוק מתאר כי לאחר יציאת עם ישראל לגלות, הארץ תיהפך לשוממה. הרמב”ן[2] פירש את הפסוק לחיוב (שם, טו): “שממו עליה אויביכם – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו. כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.
מארק טווין ודומיו העידו בכתביהם על התקיימות דברי נבואת הקללה בארץ. על אף מיקומה האסטרטגי של ישראל כנקודת מעבר בין יבשות והיותה מקור משיכה דתי, אף אומה ולשון שחיו פה במהלך שנות גלותנו לא הצליחה להפריח בה את השממה.
הקץ המגולה
הגמרא במסכת סנהדרין (צח, א) עסקה מעומק הגלות (כבר לפני כ-1700 שנה…) בשאלת הגאולה העתידית וסממניה: “אמר ר’ אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ‘ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'”. ופירש רש”י: “‘מגולה מזה’ – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר”.
בחודש שבט תרע”ח (1918), ממש בסמיכות להצהרת בלפור, שלח הרב קוק איגרת לתלמידו הרב ד”ר משה זיידל (איגרות הראי”ה, איגרת תתע”א). אף שהארץ אז הייתה רק בתחילת תהליך התפתחותה בעקבות גלי העלייה הראשונות, כתב לו הרב קוק כי אנו כבר נמצאים באתחלתא דגאולה, תחילתה של הגאולה. באותה תקופה באופן פלאי הארץ התחילה לתת את פירותיה לאחר שנות שיממון ארוכות, ולתהליך זה הצטרפו “פועלים מוכשרים” המסייעים לתהליך להתגלות:
כן אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא התחילה אתחלתא זו… והפלא הזה קם ויתא בימינו לעינינו, לא ע”י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע”י מפלאות תמים דעים, בעל מלחמות מצמיח ישועות… אמנם זה היום שקיוינו הולך הוא ובא, לעת עתה מתגלים צדדיו היותר חיצוניים, ע”י פועלים המוכשרים לכונן את המעשים הללו…
מאז ועד היום ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה בתהליך שרק הולך ומתעצם, ובשונה מתיאוריו של טווין ואחרים, היא בולטת כיום מאוד לטובה בהשוואה לעולם. לפי ארגון המזון העולמי FAO, התוצרת החקלאית הממוצעת לדונם אדמה גבוהה בישראל כמעט פי שלושה מהממוצע בעולם. לפי מועצת החלב[3], תפוקת החלב בארץ שהתברכה להיות זבת חלב ודבש עומדת על מעל 11,000 ליטר חלב לפרה בשנה, זאת לעומת 6,400 ליטר בלבד באיחוד האירופי.
כיום, הברכה מופיעה לא רק באדמת הארץ אלא גם בראש היהודי שמשביח את תוצרתה. עם התפתחות הטכנולוגיה והצורך להגדיל את תפוקת החקלאות, לשפר את איכות המזון ולמצוא חלבון אלטרנטיבי ממקורות חדשים, מושקעים בעולם מיליארדי דולרים בסטארט-אפים בתחום טכנולוגיות המזון והחקלאות. גם בעניין זה ישראל מובילה, כאשר לא פחות משליש מהיקף ההשקעות שבוצעו בעולם בשנת 2021 בחברות סטארט-אפ שעוסקות בבשר מתורבת[4] הושקעו בחברות ישראליות.
לסיכום
פעמים רבות “אין בעל הנס מכיר בניסו”. זכינו אנו והדורות האחרונים לראות בעינינו את התגשמות נבואות הנחמה לאחר כמעט אלפיים שנות גלות:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה’ אֱלֹקֶיךָ (עמוס ט, יג-טו).
על אף הקשיים והאתגרים בדורנו, אנו זוכים לראות בעינינו קיבוץ גלויות, פריחה חקלאית ועצמאות מדינית, דברים שעליהם הדורות הקודמים יכלו רק לחלום. אין בדברים כדי לטשטש את האתגרים והקשיים שעימם יש להתמודד ואת המציאות שאותה אנו מחויבים לקדם. יש בדברים כדי לקבל פרופורציות בנוגע לקשיים, ולהתמלא הכרת הטוב ומוטיבציה כדי להמשיך לבנות ולקדם.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] להרחבה ראו ספר הנבואה, עמ’ 50–54.
[2] מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13, היה פוסק, פרשן, משורר, הוגה דעות, מקובל ורופא. עלה ארצה בשנת 1267 בגיל 73. בכתביו הוא תיאר כי מצא בכל ירושלים רק שתי משפחות יהודיות.
[3] מגזין חלב ורפואה, מועצת החלב.
[4] בשר המיוצר במעבדה בתרבית תאים במקום בגופם של בעלי חיים.