אורי סובוביץ’
פרשת פינחס – ניצחון המתמידים
הפסוק הכולל ביותר בתורה
מהו הפסוק המהווה את תמצית התורה, פסוק מקיף אך גם עמוק, שיכול להיקרא “הכלל גדול” של התורה? אף שזו נשמעת כמו שאלה היפותטית, היו מחכמי ישראל שעסקו בכך.
הנודע שבהם הוא רבי עקיבא, שקבע את האִמרה השגורה בפי כול: “ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) – זהו כלל גדול בתורה” (ירושלמי נדרים ט, ד). לשיטת רבי עקיבא, כל מהות התורה על שלל מצוותיה ופרטיה היא לתקן את אישיות האדם ולרומם אותו כך שיצא ויתעלה מהמקום האנוכי שבו הוא שרוי אל עבר מקום שבו הוא יראה, ירגיש ויאהב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו. ייתכן שרבי עקיבא למד לקח זה לא מתוך עיון פילוסופי או רוחני אלא מכורח המציאות בעקבות פטירת תלמידיו: “אמרו, שנים עשר אלף זוגים (=זוגות) תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה” (יבמות סב, ב). רבי עקיבא ראה במו עיניו שמסירות נפש על התורה הוא דבר יקר מפז, אך אם זה לא בא לידי ביטוי בכך שהם מכבדים זה את זה, כל עולם התורה עשוי להתמוטט באחת, ולכן יצא ולימד: “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה”.
בהקדמה לספר עין יעקב הביא המחבר ציטוט ממדרש שככל הנראה אבד עם השנים, אך יש בציטוט שנשמר כדי לחדש היבטים נוספים בהקשר זה. המדרש מתאר דיון בין שלושה מתלמידי החכמים הגדולים של המאה השנייה, יושבי לוד ויבנה, שדנו מהו הפסוק הכולל ביותר בתורה, אותו הכלל, כפי שהגדיר כאמור רבי עקיבא, שהוא היסודי ביותר בתורה:
בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא “ואהבת לרעך כמוך”. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא “את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים”. עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.
אף שלא היו בני אותו הדור, ננסה לדמיין אירוע שבו לכאורה אותם ענקי רוח התווכחו ודנו לעיני תלמידיהם בבחירת הפסוק הכולל ביותר בתורה, כאשר כל אחד בחר את הפסוק היסודי, המקיף והעמוק ביותר, שבשל חשיבותו נשפכו קולמוסים ונכתבו ספרים רבים כדי להסביר את שורשו, עומקו וצדדיו השונים. קם בן זומא והכריז כי הפסוק שאותו בחר הוא “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” (דברים ו, ד). הוא ודאי הסביר כי שורש כל התורה כולה הוא האמונה בבורא, שכן תוקף התורה וחיוביה נובעים מכך, וללא האמונה, המחויבות האבסלוטית לתורה מוטלת בספק. לא לחינם קבעו חז”ל לקרוא קריאת שמע בכל בוקר וערב.
אחריו נעמד בן ננס והסביר כי הוא בחר ללכת בעקבות גישת רבי עקיבא ולכן בחר בפסוק “ואהבת לרעך כמוך”. הוא ודאי הסביר כי בעקבות המגפה שבה מתו כמעט כל תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, ולאחר חורבן בית המקדש על רקע שנאת החינם, ניתן ללמוד כי אמונה בבורא ללא ביטוי מעשי של אהבת הזולת היא אמונה עקרה, ולעיתים אף מסוכנת, שכן להט אידיאולוגי שלא מכוון להיטיב עם הזולת עלול להסתיים באסון.
לאחר בחירת שני פסוקים יסודיים ומפורסמים אלו עולה על הבמה רבי שמעון בן פזי ומפתיע את הקהל בבחירתו. התלמידים בקהל, שניסו לנחש ולהתערב ביניהם בבחירת הפסוק, ודאי הופתעו מאוד מבחירתו. לאחר דרשות על יסודיות האמונה ואהבת הזולת בחר בן פזי בפסוק מפרשתנו העוסק בריטואל הקבוע, המונוטוני וחסר ברק ההתחדשות של הקרבת קרבן התמיד: “את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים” (במדבר כח, ד). פעמיים בכל יום, בכל בוקר ובין ערביים, מקריבים את קרבן התמיד. לא ברור מהמדרש מי הוא זה שקבע כי “ההלכה” כבן פזי, ואם זה היה על דעת עצמו או על דעת הרוב. מה שברור הוא שהמדרש המטלטל הזה בא לחדש לנו דבר גדול: כולנו מתרגשים מאירועים גדולים בחיינו או מאידאות סוחפות כמו אמונה בבורא או אהבת הזולת. עם זאת, המבחן האמיתי הוא לתרגם את ההתרגשות וההתפעלות הרגעית לצורת חיים קבועה ומחייבת. בן פזי חידש שגם אם ליבך מלא אמונה מרוממת, שאפילו באה לידי ביטוי באהבת הזולת כמוך ממש, ללא יצירת הרגלים קבועים, אפילו הרגשות הנעלים ביותר יכהו עם הזמן. כדי לא להסתפק בתפילה מרוממת ככל שתהיה או במעשה חסד אצילי אך חד פעמי, ועל מנת להשריש את אותם רגשות נעלים בחברה כולה ולאורך הדורות, יש לייצר קביעות והתמדה. גם כשהברק חולף וההתרגשות מתעמעמת, גם כשעייפות החומר או הרוח נותנת את אותותיה והשחיקה ניכרת, האדם נמדד ביכולתו להיצמד לעקרונותיו ולאמונותיו ולחיות לאורן באופן קבוע, כמו קרבן התמיד.
עולת או תולעת
הרב קוק עסק בשחיקה הנפשית שקיימת בכל דבר בעולם, ודימה אותה לתולעת שמכרסמת לאיטה. בבסיס, במהותנו, מצד הנשמה האלוקית שנטועה בכל אדם, לכולנו יש חלומות גדולים ושאיפות נעלים שאנו רוצים לממש. עם זאת, המפגש של אותם חלומות נעלים עם המציאות החומרית המצומצמת והמגבילה שוחקת את החלום כמו תולעת המכרסמת לאיטה:
וכך כתב הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ’ קכו):
…בפנימיות יסוד החיים שלנו מונח אוצר קדוש, יקר ומרומם מאד, שהוא מצד עצמו עומד הוא למעלה מכל פגם, קשור הוא בהאור האלוקי הממולא צחצחות אין קץ, ויושר וצדק חסד ואמת, אהבה וגבורה הוא מלא תמיד. אלא שהצורך של ירידת הנשמה, וקישור ערכי החיים בתחומים מצומצמים ובתכונות חמריות, הוא המביא את האפשריות של הטבעה, של ירידה, ושל שיקוע תדירי במעבי החטא.
הרב קוק חידש שהדרך להתגבר על השחיקה שאיתה כולנו מתמודדים היא ביצירת קביעות, התמדה. גם כשהברק נעלם וההתלהבות הראשונית שוקעת, ההתמדה העיקשת מאפשרת לאדם לצלוח את אותן תקופות של חולשה ולאות. המילים עולת (התמיד) ותולעת מורכבות מאותן האותיות. עולת התמיד, הקרבן המוקרב בקביעות בכל יום, בבוקר ובבין הערביים, הוא התיקון לתולעת המכרסמת בנו בקביעות, ומחזיר אותנו אל אותה נקודת קודש שבנו, שממנה נובעים החלומות העליונים שבנו:
ולעומת זה פועלת היא ההעלאה התדירית, מיסוד קדושת התמיד, עולת תמיד, באותיות תולע, שדורשי רשומות הזכירוה, כלומר התולע האוכל לאטו, מהרס בהדרגה, ומכלה את החסן של אור החיים אשר לעוז הקודש, בפעולתו האטית המהרסת תדיר, ובאה הקדושה של התמיד, הפועלת תמיד בלא הפסק עליה של הסמכה, עולת־תמיד, והיא מנצחת את ההשחתה האטית התדירה, מפני שהיסוד הפנימי של הנשמה הלא הוא קודש…
לסיכום
את פרשת פינחס קוראים בתקופת “בין המצרים”, בין י”ז בתמוז לתשעה באב. על פי המשנה במסכת תענית (ד, ו), בי”ז בתמוז אירעו חמישה דברים קשים לעם ישראל שמחמתם אנו מתענים וצמים בכל שנה ביום זה. ארבעה מתוך חמשת האירועים המתוארים מזעזעים ביותר – משה רבנו שבר את לוחות הברית, הובקעה חומת העיר (שהובילה מאוחר יותר לשריפת המקדש), אפוסטמוס שרף את התורה והעמיד צלם בהיכל. האירוע החמישי לכאורה מזעזע פחות – באותו היום בטל קרבן התמיד שהוקרב במשך שנים בכל יום. בעיון מעמיק יותר אנו מבינים שברגע שהקביעות וההתמדה בהקרבת קרבן התמיד פסקה, ברגע שהחיבור אל הנעלה והקדוש פסק מלהיות קבוע, הדרך לחורבן קצרה מאוד.
לכולנו יש שאיפות נעלות, בין אם מדובר בפעולות לטובת החברה כולה ובין אם מדובר בתכונות אופי או הרגלים טובים שאנו מעוניינים לאמץ לחיינו. סוד עולת התמיד הוא לתרגם את ניצוץ ההתלהבות הראשונית לאש תמיד, קבועה, שמכוחה נתעלה.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד