פרשת “במדבר”- מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור

אורי סובוביץ’

אף אחד לא מדבר על צדק

המודרנה לא עמדה בציפיות. על אף הקִדמה המדעית והטכנולוגית, היא לא הצליחה להביא לעולם את האמת, הצדק ובעיקר את השלום. בשם אמיתות מוחלטות ואידיאולוגיות פרצו מלחמות עולם שהביאו להרג של עשרות מיליונים. לעומת המודרנה, הפוסט מודרנה מעדיפה להימנע מהגדרות מוחלטות ומאידיאולוגיות נוקבות שעלולות לכאורה להביא לעליונות דעה, מגדר או קבוצה אחת על רעותה, ובמקומן העלתה על נס את השוויון. במקום לדבר על אמיתות מוחלטות ולהילחם למענן היא מעדיפה לעסוק בשוויון על כל צורותיו השונות, ועל ידי כך למנוע מאבקים ומלחמות בין מגדרים, תרבויות ועמים, ובכך לקדם את השלום המיוחל.

ואכן, בשנים האחרונות השיח הפוליטי, התקשורתי והאקדמי עוסק רבות בשוויון. שוויון בין המינים, בין עמים, בין תרבויות, ועוד. במסגרת השיח הפוליטיקלי קורקט (PC) ישנה זהירות מכל התבטאות העלולה להצביע על הבדלים, ולהתפרש כהעדפה או עליונות של מגדר, תרבות או עם אחד על משנהו. לעיתים זה מגיע לכדי אבסורד עם פנייה כתובה של מוסד אקדמי ליולדות בלשון נקבה אך גם של זכר (עם הפיכת המגדר מנתון מולד לתחושה סובייקטיבית) או בהתייחסות תקשורתית או פוליטית שווה ל”נרטיב” שלנו ול”נרטיב” של אויבינו.

גם כשלא מדובר במקרים קיצוניים כאלה, יש מחיר לניסיון, שהוא לעיתים מאולץ, לייצר שוויון כל הזמן ובכל מחיר, והסיבה לכך היא שאנחנו לא זהים. יש חשיבות גדולה בהכרה בשוויון בערך ובפני החוק, אך יש להיזהר ממצג שווא ביכולות, במהות או בתפקיד, שכן יצירת שוויון מדומה יביא לרוב לפשרה, לסירוס ולהורדת כולם ל”מכנה המשותף הנמוך ביותר”.

“העדפת” שבט לוי

פרשת במדבר עוסקת בשנים עשר השבטים, שמות נשיאיהם, המפקד (המניין) של כל שבט, ומיקומו של כל שבט בחניה ובתנועה. בתוך תיאור הפרטים מובלט ייחודו של כל שבט, אך לא פחות מכך העובדה כי שבט לוי מובדל מיתר השבטים, לא התפקד עם יתר השבטים ולא חונה או נודד עימם. לשבט לוי היה תפקיד ייחודי ושונה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ” (במדבר א, מח-נ).

שבט לוי נבדל מעם ישראל כולו משום שתפקידו היה לשרת בקודש ולהוות חוליה מקשרת בין יתר השבטים לבין הקב”ה. משבט לוי יצאו הכוהנים, צאצאי אהרן ששירתו בכהונה, ויתר הלווים שאינם כוהנים היו שומרים על שערי המקדש והר הבית, והיו שרים בעת הקרבת הקרבנות.

מדוע ליצור בידול בין השבטים במקום לייצר שוויון בין כל חלקי העם? ומה בנוגע לעם ישראל? מדוע עליו להיות נבדל ושונה מיתר העמים?

הקו המפריד והקו המחבר

הרב קוק עסק בסוגיית ההיבדלות, ביתרונות הנובעים ממנה אך לא פחות מכך בתכליתה הסופית. היבדלות האדם הפרטי, אומן, תלמיד חכם, איש מדע או כל “עילוי” מכל סוג שהוא, תאפשר לו להתעלות רק אם יואיל לפרוש מהמולת החברה ולהתכנס לתוך עצמו ללימוד ולתרגול שימצו את כישרונו. התערות בחברה עלולה “לעשוק ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית…”.

וכך כתב הרב קוק (אורות הקודש, חלק ב, עמ’ תלט-תמ):

שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, היא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה, וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית…

הרב קוק המשיך וכתב שנוסף על המישור הפרטי ישנו מקום להיבדלות שבט לוי מתוך עם ישראל, כפי שמופיע גם בפרשתנו, היבדלות “חבר” (תלמיד חכם) מעמי הארצות, היבדלות ישראל מיתר העמים, ואף היבדלות בני האדם מיתר בעלי החיים:

…בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה של חלקים מיוחדים, תורות ומשאות נפש מיוחדות, שבהם עומד עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה.

עם זאת, הרב קוק הסביר שלמעשה תכלית ההיבדלות היא ההתחברות. היבדלות האדם מיתר עולם החי מרוממת את העולם כולו, ובלבד שהאדם אכן יתנהג בצורה נעלה מיתר בעלי החיים. בדומה לכך, אם ייבדל עם ישראל מיתר אומות העולם על ידי שינהג על פי המוסר האלוקי שאותו קיבל בסיני, יוכל להיות אור לגויים ולהביא ברכה לכל האנושות. וכך גם בתוך עם ישראל, שבט לוי כולו, והכוהנים בפרט, דווקא בזכות היבדלותם מיתר השבטים והתמסרותם לעבודת הקודש, מרוממים בזכות כך את העם כולו. יוצא אפוא שמטרת ההיבדלות היא להביא ברכה למעגלים הרחבים יותר, היבדלות לצורך התחברות.

הרב קוק המשיך:

…אבל בתוך עומקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה… האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים, בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכולם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ.

השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית.  
החברים, יחידי הסגולה, בהיבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוציאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית…

הרב קוק המשיך וכתב נגד הגישה ש”מדברת גדולות” בשם השוויון ורוצה “לאגד הכל בחבילה אחת”. בשם הטענה כי כולם שווים וזהים נאבדת יכולת התרומה הייחודית של כל קבוצה. אהבה “שוויונית” לכול הופכת לגסה משום שהיא מאבדת את ההוד הייחודי של כל דבר, עד שבפועל היא מביאה לפירוד ושנאה במקום לחיבור:

…וזאת היא נחלת ה’ בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה.

הרב קוק סיים וכתב שכוחות הטומאה במציאות מתחילים בחיבור על ידי השוויון המדומה שיוצרים בין צדי המציאות, אך התוצאה הסופית היא פירוד, ואילו צד הקדושה מתחיל בפירוד ובהיבדלויות שהוזכרו לעיל, אך תכליתן וסיומן הוא חיבור.

לסיכום

היבדלות שמטרתה התנשאות, מתן זכויות יתר ופגיעה באחרים היא פסולה ומסוכנת. היבדלות שמטרתה שמירה על ייחודיות, שתכליתה לשרת ולתרום לסביבה היא מבורכת ואף הכרחית. צריך להיזהר מביטול הסוג השני בשל החשש מהראשון…

פרשת במדבר נקראת לרוב בסמיכות לשבועות, חג מתן תורה, שבו מסתיימת ספירת ימי העומר, שהחלו בחג הפסח. בעוד פסח מבטא את יציאתנו לחירות פיזית ממצרים, חג השבועות מבטא את יציאתנו לחירות רוחנית עם קבלת התורה. במובן הזה, פסח מקביל ליום העצמאות ושבועות מקביל ליום ירושלים. חגים אלו הם ימים לבירור מהותנו וזהותנו הייחודיים דווקא לנו כעם. יכולתנו להגיע לעצמאות אמיתית ולהביא ברכה לעולם כולו לא תגיע ללא בירור זהותנו ותפקידנו כעם. הבירור הוא מורכב, אבל אחריתו היא הופעת קומה חדשה שתביא ברכה לנו ולעולם כולו.

מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד