אורי סובוביץ’
פרשת בשלח – על חרדות ופחד מדומה
חרדות
אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי סובל מהפרעת חרדה במהלך חייו. חרדה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגי שבו האדם חש פחד ואי שקט פיזי ונפשי, בשל מחשבה שמשהו רע עומד לקרות, גם כשאין סיבה אמיתית לחשוב כך. בעוד שהפחד מיועד להכין את האדם להתמודד עם מצבי סכנה ממשית או איום, החרדה היא רגש שלילי מעורפל שאינו קשור לגירוי חיצוני מסוים, והיא גורמת לתחושת חוסר אונים. כך, חרדה כללית (GAD) היא דאגה מוגזמת ותדירה לגבי דברים רבים שעלולים להשתבש בעתיד או ב/ממצבים שהאדם תופס ומפרש כמסוכנים אף שאינם כאלה.
אדם יכול להיות בריא, נשוי באושר, עם ילדים ועבודה טובה ועדיין לחיות בחרדה שמא משהו רע יקרה לו, גם כשאין סימנים שמעידים על כך. מנגנון הפחד שנועד לסייע לאדם להימלט מסכנה “נדלק” ללא הצדקה ומציף את האדם במתח ולחץ שלא משרתים ומקדמים אותו.
“פן יִנחם העם”
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בא, עם ישראל יוצא ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנות עבדות. תהליך הוצאת העבדים העבריים ממצרים לא היה פשוט. המשעבד לא רצה לשחרר, וספק אם המשועבדים, שנולדו למציאות של עבדות, האמינו שהם מסוגלים להשתחרר משעבודם. עשר המכות נועדו להטיל את מוראם על פרעה, אך גם לסייע לעם של עבדים להרים ראש ולהאמין כי הם ראויים ואף עומדים באמת להיגאל. אך עדיין, “הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים”[1]. על אף כל האותות, הניסים והמכות, ולמרות שכל המציאות מסביב העידה כי הקב”ה חפץ בטובתם ובהצלתם של ישראל, עם ישראל נותר מפוחד. הפסוק הראשון בפרשתנו מתאר את ההחלטה להאריך את הדרך ביציאת מצרים, ולא לעבור דרך ארץ פלשתים הקרובה, מחשש שמא עם ישראל יפחד ממאבק עם הפלשתים, עד שיחליט לחזור על עקבותיו לבית העבדים המצרי, שממנו רק השתחרר: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה” (שמות יג, יז).
סנדל המסומר
גזרת סנדל המסומר היא תקנת חכמים הקובעת כי אסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל עץ שבסולייתו ננעצו מסמרי ברזל. מאין הגיעה גזרה תמוהה זו?
בתקופת השלטון וגזרות של הרומאים בארץ, נאלצו יהודים רבים לנוס על נפשם ולהתחבא במערות מסתור כדי להציל את חייהם ולהמשיך לקיים אורח חיים יהודי. בתקופה זו, כל סימן המעיד על הגעת החיילים הרומאים היה מביא לחרדה ובהלה רבה, שהייתה לעיתים מסוכנת אף יותר מהחיילים עצמם.
בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף ס, א) מתואר כי יושבי המערות חששו שמא החיילים הרומאים יזהו יהודי שיוצא מהמערה וכך יתגלו ויהרגו כולם, ולכן גזרו: “הנכנס (למערה) יכנס, והיוצא אל יצא”. האמורא שמואל מתאר כי “נהפך סנדלו של אחד מהם”, כלומר, אחד מאלו שנכנסו למערה, לבש בטעות את סנדלו הפוך, כך שבעקבות שבעפר היה נראה כאילו אדם יצא מהמערה. המשך תיאור הגמרא מחריד: “כסבורין הם אחד מהן יצא, וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים”. דעות נוספות בהמשך הגמרא מתארות מקרים דומים, שהמשותף לכולם הוא המצב החרדתי שבו היו מצויים יושבי המערות, עד שכל תנועה או קול חיצוני גרמו לדמיון כאילו הנוגש הרומאי עוד רגע מגיע והורג את כולם, זאת גם כשאף חייל לא היה באופק.
“ההשתקעות הדמיונית”
הרב קוק התייחס לסוגיית סנדל המסומר והזהיר כי עזיבת השכל והמידות הישרות לטובת הישענות על דמיונות כוזבים, מביאה להתמוטטות רוחו של אדם וממילא לנפילתו של הפרט או החברה. הדמיון, שלעיתים מתחיל כניסיון לאסקפיזם, לבריחה מהתמודדות עם אתגרי החיים, בסופו של דבר הופך לרועץ, משום שהוא מחליש את האדם עד לכדי אפיסת כוחות. במצב כזה, כל שינוי קל במציאות נדמה לאדם כקריסה קולוסלית. לעומת המבט הרציונלי והמפוקח המבין שהעולם דינמי, וצריך ללמוד להסתגל ולהתנהל מול אורחות החיים המשתנים, כשהדמיון “העכור” נתקל במצב “בלתי בהיר”, הוא כבר רואה שחורות ומדמיין “תוצאות מרות וקשות”:
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ו, ו-ח):
מקור הנפילה הוא התמוטטות הרוח, עזיבת השכל וההשתקעות הדמיונית… הדמיון משקיע את האדם ואת האומה בחורו, בתוך חומריותו הגסה ונטיותיו המכוערות והשפלות… התולדות היוצאות מזה הנן דומות לו במידתן, שפלות הנפש, פחד אויב…
הדמיון, הגורם מראשיתו לעזוב את ה’, להזניח כל ארחות יושר, בעצמו נעשה שבט המוסר. הוא מעמיק את הרגשת הרע, הוא מרבה את החולשה הנפשית עד קצה האחרון. בשינוי כל שהוא מהרגלו כבר העולם נהפך עבורו. לא כמדת השכל, היודע “עת לכל חפץ”. ואם יתחדשו מושגים ותנאים חדשים בכל הליכות החיים החומריים והרוחניים, תעז ידו (=של השכל) להנהיג את ארחות צידקו כראוי. לא כן הדמיון, רוח קמעא עוכרתו, מרעיון בלתי בהיר אחד כמה תוצאות מרות וקשות נכונות הנן… נהפך סנדלו של אחד מהם, מיד ההחלטה המפחידה והמיואשת באה, שראוהו אויבים והם באים עליהם.
בהמשך כתב הרב קוק שהחרדה הדמיונית אינה קונסטרוקטיבית, מועילה ומקדמת. היא אינה מפנה את כוחות הנפש לתיקון ויציאה מהקושי, אלא מכלה את הכוחות מרוב פחד. במקום שאדם יכיר בפער שבין מעשיו והתנהלותו המוסרית אל מול הרצוי, וידאג לתקן את דרכיו ולהתעלות מוסרית על מנת לשפר את מצבו, הדמיון מעכיר את האדם ומפילו:
כשם שההחלטה הדמיונית היא מצדדת כלפי רעה, לצד נפילה ויאוש, כך היא בעצמה מכשלת את כח בעליה. לא תכשיר את האדם ואת הציבור לשום עין על דרכיהם לשוב אל על, להתרומם מעל המצב השפל בהטבה שכלית ומוסרית ולהתאזר עוז בעת צרה, כי אם להרבות המהומה והמשטמה בפנים, להתם (=לכלות) את שארית הכח הנשאר לפלטה. וזאת היא הרעה האיומה שהאדם נעשה מחבל את עצמו יותר מכל צר ואויב, הנמשכת והולכת מההסרה הראשונה מאור השכל הטהור, מזיו עליון, מאור אלוקי אמת, ללכת אחרי הבלי שוא ומדוחי מידות רעות אשר בדמיון יסודם…
לסיכום
נהוג לומר כי חוסן נשען על שלושה מעגלים: זהות, קהילה ומסוגלות. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא טרם קיבל את התורה שהעניקה לו זהות, משמעות וייעוד, והוא עדיין לא מגובש כעם וכקהילה. המכות והניסים העניקו לו ביטחון, אך לא יכלו לנסוך בו תחושת מסוגלות. כל זה יכול להסביר מדוע עדיין לא היו לעם ישראל החוסן והמסוגלות הדרושים כדי לצאת ממצרים ישירות אל עבר הארץ המובטחת.
זכינו כעם להגשים את החזון היהודי-ציוני לשוב לארצנו, אך בשנים האחרונות, על רקע מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי, הקרקע רועדת לכולנו מתחת לרגליים, בריאותית וכלכלית. אנשים רבים חלו או שפרנסתם נפגעה משמעותית, ובקרב אנשים רבים סף החרדה מפני הבלתי נודע גבוה מאוד. במצבים כאלו אנו נבחנים כקהילה וכחברה. במקום ליפול לדמיונות כוזבים הנשענים על תסריטי אימה שלרוב מנותקים מהמציאות ומההיגיון הבריא, עלינו לנצל את ה”ביחד” הישראלי כדי לזהות את אלו הזקוקים לסיוע ולחזק את הסולידריות המשפחתית והקהילתית שלנו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] אמירה המיוחסת לדוד בן גוריון.