אורי סובוביץ’
פרשת פקודי – בין משכן לשבת
בין מזרח למערב
המחקר הסוציולוגי נוטה למתוח קווים כלליים המפרידים בין תרבויות המזרח למערב. בהכללה גסה ניתן לומר כי התרבות המזרחית מחפשת תשובות פנימיות באמצעות מדיטציה, ואילו התרבות המערבית מחפשת את התשובות בחוץ, בעולם, באמצעות מחקר וניתוח. תרבות המזרח מאמינה כי המפתח להצלחה הוא באמצעות תהליכים רוחניים, ואילו התרבות המערבית מאמינה כי ההצלחה מתבטאת בין היתר בנכסים חומריים. תרבות המזרח מדגישה כי האדם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה והיקום, ואילו בתרבות המערב האינדיווידואליזם דומיננטי יותר וכתוצאה מכך גם ההישגיות והתחרותיות.
במובן מסוים היהדות משלבת בין ה”נירוונה” המזרחית ל”הישגיות” המערבית. שישה ימים בשבוע יהודי מצווה לפעול במציאות כדי לקדם ולרומם אותה – “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ” (שמות כ, ט). על האדם לפתח, לפעול, לבנות ולקדם את המציאות כדי להשלימה. עם זאת, יום אחד בשבוע האדם מצווה לשבות ולהתכנס פנימה “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” (שם, י). ששת ימי השבוע מבטים את האחריות האנושית על קידום העולם והמציאות, ואילו בשבת מצווה האדם לשבות ממלאכתו.
כיצד ניתן להבין שביתה זו? האם יש מקום לסבור כי בשבת האדם לוקח “חופש” מאחריותו כלפי העולם?
הקמת המשכן
פרשת פקודי מסיימת את תהליך הקמת המשכן: “וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה… וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן” (שם מ, יז-יט; לג-לד).
ישנה מחלוקת בנוגע למהות המשכן ותפקידו. על פי רש”י, מהות המשכן היא ליצור מקום פיזי לעבודת ה’ לאחר חטא העגל שבו בני ישראל חיפשו ישות מוחשית לעבוד דרכה את הבורא. לעומתו, הרמב”ן מסביר את מציאות המשכן מלכתחילה כמקום לעבודת ה’: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח). חז”ל למדו מהביטוי “בתוכם” ולא “בתוכו” (כמתייחס למשכן) כי השכינה נמצאת באנשים עצמם, ור’ מנחם מנדל מקוצק[1] דייק כי השכינה נמצאת בכל מקום שמאפשרים לה להיות. אך עדיין יש דרגות, ובמקום שכל עיסוקו בקודש, יש לאדם אפשרות לחוש ולהתפעל יותר מהשכינה ששורה בו.
מלאכות המשכן האסורות בשבת
שלושים ותשע המלאכות שנעשו במשכן הן ל”ט אבות המלאכה האסורות בשבת. לכאורה תמוה, כיצד דווקא המלאכות שנועדו ליצור ולקדם את המציאות במשך השבוע כדי להשרות שכינה בארץ הן שאסורות בשבת?
נראה לומר שאם במהלך השבוע האדם פועל כדי להשלים את המציאות ולפעול ברכה בעולם, הרי שבשבת המציאות לכאורה כבר שלמה, וכל פעולה רק תפגום בשלמות. מתודעת האחריות לפעולה של ששת ימי השבוע, “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך”, נדרש האדם לעבור לתודעה של שלמות פנימית, של מציאות מתוקנת, של עולם שלם שכל פעולה רק תפגום בו. מסיבה זו כל ההלכות והמנהגים של השבת באים לשמר תחושה זו על ידי הימנעות ממלאכות שנובעות מתוך תחושה או צורך לפעול כדי להשלים חיסרון כלשהו.
יש דמיון רב בין השבת למשכן ולמקדש. השבת מבטאת את הקדושה בממד הזמן, ואילו המשכן והמקדש מבטאים את הקדושה בממד המקום. בספר ויקרא (יט, ל) הם מוזכרים יחד על דרך החיוב כציווי משותף: “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'”. לעומת זאת, בספר יחזקאל (כג, לח) הם מוזכרים בצוותא כסיבה לחורבן המקדש, “עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ”.
מעין עולם הבא
חז”ל מדמים את השבת לעולם הבא (אותיות דרבי עקיבא):
בשעת מתן תורה קרא הקב״ה לישראל ואמר להם: בני! מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן אותו לכם עד עולם אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצוותי. משיבים ואומרים לפניו: רבש״ע! איזהו מקח טוב שאתה נותן לנו אם נשמור את תורתך? משיב הקב״ה ואומר: זה העולם הבא. משיבין ישראל ואומרים: רבש״ע! הראינו דוגמא של עולם הבא. משיב הקב״ה ואומר להם: זה שבת, שהוא אחד מששים של עולם הבא שכולו שבת.
בשבת האדם נדרש לא רק להימנע ממלאכה אלא גם להתהלך בקצב אחר, להימנע משיחות חולין ואף מתכנון מקודש לימות החול. כל זה כדי לאפשר לו להתעלות מעבר לטרדות העולם הזה. במשך ליממה שלמה מתאפשר לאדם להתנתק מהמציאות הזמנית החסרה אל עבר עולם שלם, מעין עולם הבא.
מנוחה וקדושה
בספר עולת ראיה (עמ’ קמו), בפירושו על התפילה, כתב הרב קוק על הביטוי הלקוח מתפילת מנחה של שבת “יום מנוחה וקדושה לעמך נתת”. בפירושו הרב קוק מסביר כי מהות הקדושה היא שהאדם מתעלה למדרגה כזו שהטוב כבר טבעי לו עד שאינו נדרש למאבקים והתמודדויות כדי לגבור על יצריו. מדרגה זו נקנית בעמל מקדים של לימוד תודה ומעשים טובים, בבחינת “מי שטרח (=בלימוד ובעבודת המידות) בערב שבת, יאכל (=יזכה למדרגה זו) בשבת”.
סמוכות הן זו לזו (=המנוחה והקדושה). יום השבת, שכתובה בו מנוחה, גם קדושה אמורה בו. ענין הקדושה הוא באדם, שהוא מתעלה כ”כ עד שאינו צריך לשום עמל להתגבר על יצרו, כי אם ממילא ע”י רבוי ההרגל במעשים טובים ובלמוד, הוא הולך בדרך טובה ורצויה, ודרך ה’ הטובה קבועה היא בלבו יותר מכל חמדה חושית. ואז ממילא איננו משועבד כבר לרכוש לו ציורים נפשיים חדשים ע”י עבודת רבוי עמל, שהיא כעול נחשבת למי שאינו הולמתו כראוי, כי אם מאליו הוא הולך וחושב דרכי האמת, והעולה על לבבו יהיה הכל לדרך הטוב והישר. אבל אי אפשר לבא למדה זו כי אם כשכבר השלים את חק העמל במלואו, וטרח הרבה בערב שבת, שרק אז יש לו מה יאכל בשבת.
לסיכום
המשכן מבטא את עמל העשייה האנושית שעניינה להוסיף ברכה כדי להשרות שכינה בארץ. השבת, לעומת זאת, ניתנת כמתנה[2] לאדם ומאפשרת לו לחיות במציאות שלמה, “מעין עולם הבא” בתוך העולם הזה.
בשונה מימות השבוע שבהם האדם מתעלה ומתפתח בזכות עשייתו ופעולותיו, כדי לזכות בברכת השבת, האדם לא נדרש לפעולה אלא דווקא לשביתה ממלאכה שעניינה השלמה או פיתוח של המציאות.
אם במשך ששת ימי השבוע אנחנו קרובים יותר לתרבות המערבית, המקדשת את עמל האדם ופועלו, בשבת אנחנו דומים יותר לתרבות המזרחית, העסוקה יותר בהתבוננות פנימית ורוחנית. הייחודיות שבנו הוא בציווי לשלב בין מאפייני המזרח והמערב, אך בשונה מהם – כדי להתעלות בקדושה.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, מכונה גם השרף מקוצק (1787–1859) היה מייסדה של חסידות קוצק.
[2] “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם” (שבת י, ב).