אורי סובוביץ’
על הבהלה לזהב
שש שנים בלבד עברו עד שסן פרנסיסקו גדלה מעיירה קטנה של 200 תושבים בלבד לעיר מתפתחת המונה לא פחות מ-36 אלף תושבים (פי 180!). כבישים נסללו, בתי ספר נבנו, וערים רבות נוסדו ברחבי קליפורניה. בשנת 1849 נכתבה חוקה למדינה, נבחרו מושל ובית מחוקקים, וקליפורניה הצטרפה כמדינה לארצות הברית כחלק מפשרת 1850.
ההאצה הפנומנלית קשורה לג’יימס מרשל, שב-24 בינואר 1848 מצא שם זהב. כתוצאה מכך החלה תופעה המכונה “הבהלה לזהב” שהביאה לאזור כ-300 אלף איש מכל רחבי ארה”ב, ואף מחוצה לה, שחלמו למצוא זהב אף הם ולהתעשר כמו מר מרשל. ל”בהלה לזהב” היו גם השלכות שליליות – אינדיאנים רבים הותקפו וסולקו משטחי המחיה שלהם, ופעולות הכרייה הלא מפוקחות גרמו לנזק סביבתי. אך מה שהביא לסיום תקופת “בהלת הזהב” של קליפורניה ב-1858 לא היו המוני האינדיאנים שאיבדו את חייהם או הרגישות לאיכות הסביבה, אלא מציאת הזהב בקולורדו, שהעבירה את ה”בהלה” לשם…
אשליות
ניסים סרוסי פרץ בשנת 1973 עם השיר “אשליות”, שבו חלם על דירת פאר, מכונית בצבע אדום, הפלגה למרחקים ועוד. התכלית היא לחיות חיי נוחות ובטלה, “לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם”.
אנשים נוטים לשכוח כי כסף (או זהב) הם אמצעי תשלום, אמצעי בלבד. עיקר תכלית האדם היא להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו וכישרונותיו ולהביא בכך ברכה לעולם. הכסף והזהב נועדו בסך הכול לאפשר ולסייע לאדם להגשים את תכליתו. כשהכסף הופך למטרה, ובעקבות כך מהות האדם מתייתרת, הכסף הופך לקללה. היטיב לבטא זאת שלמה המלך, החכם באדם: “יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ” (קהלת ה, ב). העושר עלול להעביר את העשיר על דעתו ולגרום לו לפספס את ייעודו. אף שכלפי חוץ העשיר “חי את החלום” ומממש את חייו, למעשה הוא עלול להיקלע למצב שבו העושר יסמא את עיניו ויביאו להתבטל מלהוציא לאור את כישרונותיו. הוא עלול לאבד את המוטיבציה להתפתח, להתקדם ולשאוף גבוה יותר בשל הרצון להישאר באזור הנוחות שלו. גם החברה סביבו עלולה לתרום לכך, אם היחס אליו יהיה תלוי בעיקר על הונו הרב במקום על אישיותו הייחודית.
עושר עשוי לפגוע לא רק בפרט אלא גם בחברה או מדינה. ריצ’ארד אוטי קבע ב-1993 את המונח “קללת משאבי הטבע”[1] המכונה גם “פרדוקס העושר”. על פי התאוריה שלו, מדינות ואזורים בעלי שפע של משאבי טבע שאמורים לתרום לצמיחתה של מדינה, בדרך כלל נוטים להיות בעלי צמיחה כלכלית פחותה מזו של מדינות שיש להן פחות משאבי טבע בשל הישענותם הבלעדית על עושרם במקום על חדשנות ועבודה קשה. דוגמה בולטת לתופעת קללת משאבי הטבע היא “המחלה ההולנדית”, שם נגרמה ירידה בפריון ובצמיחה בעקבות התחזקות המטבע ההולנדי אחרי גילוי אוצרות טבע. כמו בפרט, השמש שוקעת על חברה שבה האמצעי והתכלית מתחלפים.
“די זהב”
ספר דברים מכונה גם משנה תורה, משום שיש בו מעין סיכום ולעיתים חזרה על הנאמר בחומשים הקודמים. עם תחילת ספר דברים ופרשת דברים משה רבנו פותח בדברי תוכחה לישראל ומזכיר ברמז את המקומות שבהם חטאו. הפרשה פותחת בפסוק: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב” (דברים א, א). הגמרא במסכת ברכות (לב, א) מפרשת את שם המקום “די זהב” כך שהתוכחה, לכאורה, מופנית כלפי הקב”ה על כך ש”קלקל” את עם ישראל בכך שהרעיף עליהם עושר מוגזם: “כך אמר משה לפני הקב”ה: בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל (עד שאמרו די), הוא גרם שעשו את העגל”.
הרב קוק התייחס לגמרא הנ”ל והסביר כי תכלית האדם היא להתפתח ולהשתלם כל חייו, ובכך הוא מתעלה ומתקרב לבוראו. השאיפה המתמדת להתקדם מרוממת את האדם ומצילה אותו מנפילות רוחניות. לעומת זאת, בעבודה זרה, בהיצמדות לעגל זהב או לכל דבר מוגבל אחר, הכמיהה והתעלות אל עבר האין-סוף האלוקי מוחלף בהשתעבדות לדבר מוגבל וסופי שגורם לאדם לקפוא על שמריו ואף להידרדר.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ה, מג-מד):
יסוד עבודת ה’ הטהורה היא מטבעת באדם החפץ (הרצון) הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוקות והוא יתברך אין סוף לשלמותו… ומתוך השאיפה של עבודת ה’ יכיר שאין תכלית ההצלחה לאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כי אם שהוא תמיד שוקק להוסיף שלמות. על כן יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתי ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת עבודה זרה יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל.
הרב קוק המשיך והסביר שמלבד החיסרון של ההשתעבדות לדבר חומרי מוגבל (שמנמיך את שאיפת ההתקדמות של האדם), במקום לאין-סוף האלוקי שתובע מהאדם לשאוף להתקדם ולהתעלות, יש חיסרון נוסף בעושר מוגזם. כאמור, הכסף הוא אמצעי נהדר לעשיית דברים נפלאים בעולם, אך לעיתים קרובות כאשר לאדם יש עושר מופלג, שאיפותיו לעשיית טוב מתחלפות ב”תשוקות רעות בלתי טבעיות” ובדמיונות אנוכיים:
העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהיה לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבע האנושי השלם… כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות שהם התועבות שהם מתאימות עם יצר עבודה זרה ורחוקות מדרך ה’ ועבודתו.
לסיכום
לתאוות הממון הטבועה באדם יש צדדים חיוביים בכך שהיא מעודדת יצירתיות, עמל ורצון לשכלל ולקדם את המציאות, בין היתר דרך הקמת מיזמים טכנולוגיים המפתחים ומשפרים את איכות חיינו. כבר הרמב”ם כתב (הקדמה למשנה) “כי לולי המשוגעים, העולם היה חרב…”, כלומר בזכות תאוות הממון אנשים מפתחים את העולם ומקדמים אותו.
עם זאת, על האדם לזכור תמיד כי הכסף והזהב, ואף הפיתוח הטכנולוגי והתרבותי, נועדו כולם לסייע לו להוציא לאור את צלם האלוקים שבו, ועל כן עליו להישמר תמיד פן יחטאו למטרתם. הכסף והזהב אמורים לשמש ולשרת את האדם ולא להפך, ובסופו של דבר הם אמצעי זמני: “כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ” (תהלים מט, יח).
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] resource curse thesis.