אורי סובוביץ’
הכפירה המודרנית
עזיבת הדת היא תופעה חוצת דתות. סוקרטס נשפט כבר בסוף המאה החמישית לפנה”ס על “עזיבת אלי העיר”. כאלפיים שנה מאוחר יותר, עם סיום חשכת ימי הביניים ותחילת הרנסאנס רבים עזבו את הנצרות לטובת ההשכלה. היה זה גלילאו גליליי שנשפט על תמיכתו בעמדה הקופרניקאית שעל פיה השמש אינה סובבת את כדור הארץ אלא להפך, עמדה שהייתה מנוגדת לתפיסה הנוצרית. מרתין לותר פרסם בשנת 1517 את “95 התזות” כנגד הנצרות הקתולית, שנושאן העיקרי היה ההתנגדות למכירת “שטרי המחילה” הנוצרים.
תופעת עזיבת הדת לא פסחה גם על היהדות, אם כי לא תמיד נבעה מאותן הסיבות. בשונה מהכפירה בעולם הנוצרי, שנבעה מהתנגדות לשחיתות הכנסייה או מסתירתה לעולם הנאור והמדעי, בעולם היהודי רבים הרגישו מחנק בעולם ההלכתי בשעה שלא היה להם עומק אמוני ורוחני. רוחות אידיאליסטיות לכאורה של “תיקון עולם” שנשבו באותן השנים שבו את ליבם ובעקבות כך גם את אמונתם. הרב קוק התכתב עם יהודים שונים שסיפרו לו בשיברון לב כי ילדיהם עזבו את היהדות והתבוללו, חלקם מתוך נהירה אחר אידיאולוגיות מבטיחות, כגון הקומוניזם, מתוך תקווה כי יקדמו את העולם.
בימינו, סקרים שונים מצביעים על שיעורים ניכרים של עזיבת הדת בקרב בוגרי הציונות הדתית. איך מתייחסים לאנשים הנוטשים את הדת, ש”חוזרים בשאלה”? האם מדובר בכפירה ובהפניית גב לערכי היהדות ולמסורת ארוכת השנים העוברת מדור לדור? האם מדובר ב”אוכלי נבלות להכעיס”, שכל עניינם למרוד בערכים המקודשים להוריהם? לחלופין, האם דורנו הוא נהנתן ואנרכיסט שכל עניינו להשתחרר מהגדרות וכללים רק כדי שיוכל “ליהנות מן החיים”? כנראה שאין תשובה אחת וכל מקרה לגופו, אך ישנם קווים כלליים שניתן ללמוד על הדור שלנו.
שירת האזינו
לקראת מותו, משה רבנו פירט בפני העם את אשר עתיד לקרות להם בעתיד, ושעל אף כל הצרות, הקב”ה לא יעזוב את ישראל והתורה לא תשכח מזרעו. כבר בפרשה הקודמת, לפני הופעת שירת האזינו, אמר ה’:
כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי (דברים לא, כ-כא).
תוך כדי שירת האזינו, הזכיר משה את אופיו הפתלתל של העם: “שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל” (שם לב, ה). עם זאת, בהמשך הוא המליץ לעם ללמוד מהדורות הקודמים כיצד להתנהג ולתקן את דרכיהם: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ” (שם ,ז). ההישענות על דור האבות והזקנים, ולמידה מחכמתם וניסיון חייהם היה מאז ומעולם נדבך מרכזי בהעברת המסורת לאורך הדורות.
אך מה עושים כשהצעירים לא מעוניינים להמשיך את מסורת אבותיהם? המשנה במסכת סוטה (ט, טו) מתארת בצורה קשה את תקופת אחרית הימים, עם סיום הגולה ולפני בא המשיח. תקופה זו מאופיינת בשפל תרבותי ומוסרי: “בעקבות משיחא חוצפא יִסְגֵּא, ויוקר יאמיר… וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים”.
מאמר הדור
הרב קוק פרסם בשנת 1906 מאמר הנקרא מאמר הדור. מאמר זה עסק ביחס של היישוב הישן החרדי לציונות החילונית ולחלוצים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות. הציונות הונהגה ברובה על ידי אנשים חילונים, עד שחלקם אף הצהירו בקונגרס הציוני ש”לציונות אין דבר עם הדת”… הרב קוק כתב במאמר כי הכפירה שאנו רואים בדורנו אינה נובעת מ”קלקול וירידה רוחנית” שעניינה להכעיס או להתפקר, שכן אנשים קטנים אינם מוסרים את נפשם למען השיבה למולדת ואפילו לא לטובת אידיאלים שנדמים להם בשעתם כמתקני עולם, כגון הקומוניזם או האמנציפציה.
במהלך מאמר הדור הסביר הרב קוק כי דורנו הוא דור מופלא שאור וחושך משמשים בו בערבוביה. דור שכלפי חוץ כופר ביהדות, אך מבפנים מחפש אידיאלים נשגבים. באומץ רב הטיל הרב קוק את האחריות על תלמידי החכמים שתפקידם הוא להראות לדור הצעיר תורה גדולה, עמוקה ומקיפה שירצו לנהור אחריה ואחרי האידיאלים שהיא מייצגת, ולא כזו המבוססת על יראה בלבד, שהיא שפלה ורדודה ביחס לגודלו של הדור שתובע גדלות.
וכך כתב הרב קוק במאמר:
בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוקים הוא ג”כ דור סורר ומורה, זולל וסובא… וזה הקו עובר הוא גם על פני התולדה שלנו ג”כ בגלות. מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונישא (=נוציא מן החשבון את היחידים הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסווה לעולל על ידו עלילות של גזל וחמס וכל נבלה). נמצא כי מעבר מזה “חוצפא ישגא, אין הבן מתביש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו”, ולעומת זה – רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על ידו על החק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש, על כל אמת גדולה נצחית ואלוקית אשר במושגים, מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה… עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו. הוא נתגדל ועלה בפעם אחת, הצרות מרקוהו, שטפוהו, נתנו לו לב-מתנה ומח הוגה, מחדש, ועף, ולא יוכל לעמוד בשפל. כנפים עשה לו רוחו ובמרומים ימריא, ושם לא נתנו לו עדיין את חפצו…
הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל… לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית ובנינו יביטו אליו וינהרו…
לסיכום
הרב קוק רומם את המבט לראות כי על אף הכאב העצום בהתרחקות רבים מבני דורו מהיהדות, לעיתים הכפירה נובעת דווקא מתוך תביעה לגודל. הוא הדגיש כי אין לכפות את הדת על הבנים, שבזה יש רק נזק, אלא לקרבם באהבה ובאופן כזה שיגלו כי גם את היסודות הטובים שהם מוצאים בחוץ או שהיו רוצים לזהות בתנועה רוחנית כזו או אחרת, ניתן למצוא בצורה אמיתית ועמוקה עוד יותר בתוך “הבית” ביהדות עצמה. כפי שכתב הרב קוק לר’ דב מילשטיין, שבניו עזבו את הדת (איגרות הראי”ה, איגרת נ):
הגיעני מכתבו היקר. ואשר בעצתי ישאל על דבר התנהגותו עם בניו, כבר אמרתי לכבוד תורתו בהיותו פה עמנו, ששיטתי היא להתנהג דוקא במדת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה, ובאמת הם-הם הינם גופי תורה.
גם בימינו, לעיתים קרובות ההתרחקות מהדת נובעת מתוך גדלות שאינה מסתפקת ב”תורה קטנה”, אלא דורשת גודל ועומק. התשובה לכך היא לקרב מתוך גדלות, אהבה, חופש ובחירה, ובעיקר מתוך אמון גדול בדור. שנזכה להיות ראויים לדור ואתגריו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד