אורי סובוביץ’
הנואמים הגדולים
ישנם מנהיגים שנרשמו על דפי ההיסטוריה בשל נאומים יוצאי דופן שהם הותירו בזיכרון הקולקטיבי. אנו נוטים להתפעל מיכולתו הרטורית של מנהיג, עד שלעיתים הכישרון הוורבלי מאפיל על תוכן הדברים או על מידת היצמדותם לעובדות המציאות. כך לדוגמה, נוויל צ’מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שב לבריטניה ב-30 בספטמבר 1938 לאחר שחתם עם היטלר ימ”ש על הסכם מינכן, במטרה להימנע ממלחמה נוספת מול גרמניה. כשהגיע לרחוב דאונינג 10 אמר: “אני מאמין שזהו שלום בימי חיינו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים”[1]. ובכן, זו הייתה אולי שינה של ישרים, אך היא לא החזיקה מעמד זמן רב, וכעבור פחות משנה פלשה גרמניה לפולין, בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה ונאומו של צ’מברלין נזכר מאז לשמצה.
צ’רצ’יל, שהחליף את צ’מברלין כעבור שנתיים, הנהיג את אנגליה בשעותיה הקשות ביותר של מלחמת העולם השנייה והצליח לעורר תקווה בעם האנגלי בזכות נאומיו מעוררי ההשראה, הידועים עד היום כיצירות רטוריות מהמעלה הראשונה. אך על אף סגולותיו[2] הרטוריות, בבחירות של שנת 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, הודח צ’רצ’יל וממשלתו הוחלפה.
גם לעם היושב בציון לא חסרו מדינאים חדי לשון, ביניהם ז’בוטינסקי, אבא אבן ומנחם בגין.
האם תנאי הכרחי וראשון במעלה למנהיגות הוא יכולת רטורית? האם בדורנו יכול היה להיבחר גדול המנהיגים בהיסטוריה, משה רבנו, על אף היותו “כבד פה וכבד לשון”?
“לא איש דברים אנוכי”
יש כל כך הרבה מה ללמוד כיום ממנהיגותו של משה רבנו. בשונה ממרבית המנהיגים, משה מעולם לא ביקש הנהגה. להפך. עוד בפרשה הקודמת, בהתגלות הסנה, כשהקב”ה שולח אותו אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא עונה-שואל בענווה (שמות ג, יא):”וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?”. מעבר לכך, משה לא חשב שיש לו הכישורים הוורבליים כדי להנהיג, כפי שאמר בהמשך (שם ד, י): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי”.
גם בפרשתנו חזר משה פעמיים, במילים שונות, על הסתייגותו מקבלת תפקיד ההנהגה, ואמר (שם ו, יב): “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”. אך למרות מגבלות דיבורו, משה רבנו הוא המנהיג המוכר, המוערך והמהווה מודל לחיקוי יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה. אולי בכל זאת יכולת רטורית אינה צריכה להיות דרישת סף למנהיגות?
תכונות המנהיג
הרב קוק עסק בסדר העדיפות והמדרג בין התכונות והכישרונות הנדרשים ממנהיג (“פרנס” בלשונו). התכונה הראשונה והחשובה הנדרשת ממנהיג היא “טהרת הלב”, כדי שכל פעולותיו ינבעו ממקום אמיתי וכן, זאת אף שהמניעים הפנימיים של האדם גלויים רק לה’, שכן רק הוא “חוקר כליות ולב”. לאחר טהרת הלב, חשובה חכמת ההנהגה והיא ניכרת רק בפני חכמי העם, שיכולים לרדת לסוף דעתו של המנהיג. רק בעדיפות שלישית הוא מונה את התכונות הניכרות והבולטות בפני ההמון, כגון מראהו של המנהיג וצחות לשונו.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ט, כח):
הפרנס, אף שעיקר יתרונו צריך שיהיה במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא טהרת הלב וקדושת המעשים הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לה’ לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, ועל זה תורה (תלמד) ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור גם כן משגת, כדי שיהיה להם קישור עצמי עמו.
אמנם המעלות בכללם שלש הנה: הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השניה לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחן מדברותיו.
אם כן, כשהעיקר הוא עיקר והטפל הוא טפל, ההנהגה היא שלמה. אם ברור שהראשונה במעלה היא אישיותו של המנהיג ומידותיו, רק לאחר מכן חכמתו (המהווה נדבך חיצוני יותר מאישיותו), ורק לאחר מכן המראה החיצוני והכישרון הרטורי (שמהווים נדבך חיצוני עוד יותר מהחכמה), ההנהגה תהיה “שלמה והגונה”. אך כשהיוצרות מתהפכים והציבור מתרשם ומעריך בעיקר את הצדדים החיצוניים במנהיג, כגון מראהו החיצוני ויכולותיו הוורבליות, וכתוצאה מכך המנהיג משקיע את עיקר זמנו ומאמציו בהם, אז “תסלף הפרנסות (=ההנהגה) את דרכיה”:
אמנם אימתי תהיה הדרכת התפרנסות (=ההנהגה) שלמה והגונה? בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהיה העיקר הגדול השלמות האלוקית (=טהרת הלב), צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השניה לה מעלת החכמה היתירה, והשלישית המעלה ההמונית החיצונה, אז תהיה המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה… וזאת תהיה התעודה לדורות לדעת את האופן המעולה בבחירת פרנס, שתלכנה מעלת הצדק, החכמה והחן הטוב כסדרן זה אחר זה.
את המהלך סיים הרב קוק בכך שכיוון שאנו כבשר ודם לא יכולים להעמיק ולראות את פנימיות האדם וטוהר כוונותיו, נוכל לכל הפחות להסתמך על “שמו הטוב” כאדם שפועל בצדק וביושר:
ואם אין לנו עדות ברורה על קדושת הנפש, תעמוד לנו במקומה עדות השם הטוב והפרסום בצדק וכשרון המעשים שיהיו מראשית של כל דרישה שצריכה בעיכוב לפרנס הממונה על הציבור… ומשבחי הדיין (=המנהיג) הוא שיהיה בעל תואר ובעל קומה נוסף על יראה חכמה וענוה ויתר המעלות הרוחניות…
לסיכום
בשנים האחרונות תדירותם של מסעות בחירות גבוהה מהרגיל. תקופה כזו מלאה ב”סלוגנים”, תשדירי בחירות ונאומים חוצבי להבות שמטרתן להרשים את הציבור בסגולותיו של המנהיג על חשבון יריביו הפוליטיים.
שיח כזה עשוי להיות מסוגנן בקפידה ובשנינות, אך בפועל מרדד את השיח הציבורי לסיסמאות ריקות מתוכן, ולמרבה הצער מביא להכלמה בפרהסיה[3], ללשון הרע ולדברי שקר. במקום להיפגש עם אישיות המנהיג, עמדותיו, חזונו וחלומותיו, אנו נאלצים לצפות במלחמות בוץ בין המועמדים השונים.
ככל שהעם ישדר למנהיגיו ש”חן מדברותיו” – יכולותיו הרטוריות של המנהיג אינן אלא אמצעי ביטוי חיצוני בלבד ל”טהרת הלב וקדושת המעשים”, ותמיכתנו האלקטורלית תופנה למנהיגים שמעשיהם מעידים על טוהר כוונותיהם, כך נזכה למנהיגות ראויה יותר שבהכרח תרומם את העם אליה. זה נכון לא רק לפני הבחירות אלא גם בשגרה, ולא רק לפוליטיקאים אלא לכולנו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] “Peace for our time”, האמרה מאזכרת את מילותיו של בנג’מין ד’יזראלי, שבשובו מקונגרס ברלין בשנת 1878 אמר: “שבתי מגרמניה עם שלום לדורנו”.
[2] על פי משאל שנערך ב-2004 בבריטניה, צ’רצ’יל הוא “הבריטי הדגול ביותר בהיסטוריה”.
[3] ראו לעיל פרשת וישב.