אורי סובוביץ’
רחל
רחל בלובשטיין-סלע נולדה ב-1890 ברוסיה ובנערותה עברה לאוקראינה. לצד ההשכלה הרחבה שרכשה בנערותה ומפגשי אומנים עם אנשי תרבות בביתה, הוריה הקפידו לתת לה שיעורים בעברית. בגיל 19, בדרכה ללימודי אומנות ופילוסופיה באיטליה יחד עם אחותה שושנה, עברו השתיים בארץ ישראל והתאהבו במקום. חלום הרחבת השכלתן באיטליה התחלף בחלום הגשמת החזון הציוני בארץ ישראל.
ב-1911 עברה רחל למושבה כנרת כדי ללמוד חקלאות, על מנת שתוכל לתמוך במפעל הציוני על ידי הפרחת השממה, ולא רק ככובסת ומבשלת, כמו מרבית הנשים בתקופתה. בכנרת פגשה את ברל כצנלסון, א”ד גורדון וזלמן שז”ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהשפיעו עליה עמוקות. ב-1913 יצאה לשליחות ללימודי אגרונומיה באוניברסיטת טולוז שבצרפת, כדי להביא את הידע הנדרש להפרחת השממות והביצות. לאחר השלמת לימודיה נסעה לבקר את משפחתה ברוסיה ושם ככל הנראה נדבקה במחלת השחפת שהתפרצה לאחר שובה ארצה למושבת דגניה. בשל המחלה, שבאותם הימים הייתה חשוכת מרפא, חברי הקבוצה נאלצו לדרוש ממנה לעזוב כדי לא להדביק את יתר החברים. חלום החקלאות העברית ירד סופית מהפרק, ובזכות כך כולנו מתענגים עד היום מעיסוקה הישן, שהפך למרכזי בשנותיה האחרונות – כתיבת שירה עברית. בכל שבוע התפרסמו שירי רחל המשוררת בעיתון דבר, ומכך התפרנסה עד לפטירתה.
רחל לא זכתה מעולם להינשא או ללדת, ושיריה מלאים בתחושת החמצה על חלומות שמעולם לא זכו לקרום עור וגידים במציאות. היא כתבה את השיר גן נעול על שז”ר, שחלמה שיהפוך לבן זוגה, אך הוא נישא לרחל ידועה אחרת, רחל כצנלסון. את השיר זמר נוגה, הידוע בפתיחתו “התשמע קולי, רחוקי שלי?”, כתבה על המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, שאותו פגשה במהלך לימודיה בטולוז, אך הצעיר היהודי לא היה מעוניין להצטרף לחלומה של רחל לעלות ארצה, ודרכיהם נפרדו. בשיר עקרה כתבה, “בן לו היה לי, אורי אקרא לו” על הבן שחלמה שיהיה לה, שמעולם לא נולד. יש הסבורים כי החמצותיה של רחל בהקמת משפחה כרוכות בכך שבכל מערכות היחסים שהיו לה היא הקדימה את אהבתה ומחויבותה לארץ ישראל על פני אהבתה לבן זוגה. אולי מסיבה זו השיר שאולי מבטא יותר מכל את תחושת ההחמצה של רחל קשור לפרשת השבוע שלנו ולהחמצתו של משה רבנו:
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
ואתחנן
משה רבנו חי את כל חייו למען עמו. אף שגדל בארמון פרעה, לאחר שיצא לראות בשלום עמו והציל יהודי מידי נוגש מצרי, הוא נאלץ לברוח למדיין. הוא חזר למצרים כדי להתייצב שוב ושוב מול פרעה בדרישה לשחרר את עם ישראל לחירות. בשליחותו של הקב”ה, יחד עם אחיו אהרן, משה הביא על מצרים את עשר המכות, קרע לעם ישראל את ים סוף והוליך את עם ישראל במהלך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. משה הוביל את העם במלחמותיו, דאג להם לאוכל ומים במדבר והתפלל שוב ושוב על עם ישראל כדי שהקב”ה ימחול על חטאיהם. אך למרות כל זאת, הקב”ה הודיע למשה שהוא לא יזכה לסיים את מהלך היציאה ממצרים אל עבר ירושלים והוא ימות במדבר טרם הכניסה לארץ.
בפרשת ואתחנן המשיך משה רבנו את נאום הפרידה שלו. הפרשה פותחת בעדותו של משה רבנו על תחנוניו הכנים לפני הקב”ה לזכות להיכנס ארצה, תחנונים שנענו בשלילה: “וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. ה’ אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה” (דברים ג, כג-כח).
אם תפילות לא תמיד מתקבלות ונענות, מה תכליתן? התשובה על כך קשורה בהבנת מהות התפילה והשפעתה על המציאות.
“תענוג היותר כשר שבתענוגים”
הרב קוק כתב רבות על התפילה, ובעיקר בספרו עולת ראיה. לדבריו, מטרת התפילה אינה לשנות את רצון הקב”ה, משום שהיות שהוא שלם, אין מקום לשינוי בו. מטרת התפילה היא לשנות את האדם, לרומם אותו, את חלומותיו ורגשי לבבו מהמציאות הארצית שבה הוא שרוי, לעבר עולם של כיסופים שאליהם הוא עורג. התפילה מאפשרת לאדם להתנתק מהעולם החומרי על כל מורכבויותיו ומגבלותיו, ולהתחבר לנשמתו שנזרקה בו ממרומים. כשהאדם מתעלה בזכות התפילה, הוא כבר אינו אותו האדם שהיה קודם התפילה, וממילא ייתכן שכעת כבר ראוי למושא תפילתו. לא רצון הקב”ה השתנה בעקבות התפילה, אלא האדם עצמו השתנה. כעת, האדם “החדש” עשוי להיות ראוי לרצון האלוקי המקורי.
אך גם אם התפילה אינה מתקבלת, הרי שאת עיקר פעולתה על האדם והעולם היא כבר פעלה בעצם הרוממות והשינוי שפעלה על המתפלל וסביבתו ובכך שאפשרה לו לגעת במציאות האידיאלית שלרוב אינה קיימת במציאות.
וכך כתב הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ’ יב, פסקה ו):
התפלה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו.
אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלמה בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות.
אשרי מי שזוכה להתפלל באופן שלא מרגיש בתפילה משא אלא הזדמנות. תפילה קבועה שלוש פעמים ביום באופן סדיר, אך גם באופן ספונטני בכל שעה שתפילת נדבה בוקעת מליבו, להתרומם ולהתעלות, ולספוג מעט “אוויר פסגות” רוחני. מתנה.
לסיכום
“אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו” (קהלת רבה א, יג). סיפור חיינו רצוף גם בהחמצות ובחוסר יכולת להגשים חלומות. אפילו משה רבינו ניצב על פסגת הר נבו ורק צפה על הארץ המובטחת: “צור הגזרה, רחוקים לעד” (רחל המשוררת, מנגד).
בעולם הזה צריך לשאוף תמיד להתקדם אך גם לשמוח בחלקנו, גם במציאות מוגבלת וחלקית. לעומת זאת, בעולם הרוחני התפילה מאפשרת לנו “לדלג” על החסרונות וההחמצות, ו”להשלימם” בנפשנו בעצם הכמיהה לשם. אולי לכך התכוון רבי חנינא כשאמר: “כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם” (ברכות לב, ב). גם אם בקשת התפילה אינה מתקיימת במציאות החיצונית, על האדם היא פועלת. תמיד.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] resource curse thesis.