אורי סובוביץ’
ולהתחיל מבראשית…
אנשים רציונליים מבצעים פעולות שאמורות לקדם אותם אל עבר תכלית מסוימת. לימודים אקדמיים נועדו להשגת תואר אקדמי, והתואר עצמו משמש לרוב אמצעי לקראת מציאת עבודה. ישנם אמנם אנשים הנהנים מעצם הלימוד גם ללא תכלית ספציפית, אולם לרוב ללימוד לא יהיה מקום מרכזי בחייהם.
בחג שמחת תורה מסיימים בכל שנה קהילות ישראל בכל העולם את סבב קריאת פרשת השבוע המתקיימת בכל שבת. אלא שמיד עם סיום קריאת פרשת וזאת הברכה, הפרשה המסיימת את ספר דברים ואת כל חמשת חומשי תורה, מתחילים באותו מעמד ממש את קריאת פרשת בראשית. הדבר דומה לאדם שרק סיים את חוק לימודיו, ומיד מתחיל ללמוד ולשנן הכול מהתחלה, רק כדי לעסוק בלימודו.
מדוע לא עוצרים לאחר סיום הפרשה האחרונה על מנת לסכם את הידיעות והתובנות שעלו לאורך השנה מקריאת פרשות השבוע ובמקום זאת מתחילים שוב, באותו מעמד ממש, לקרוא את כל התורה כולה מבראשית? מדוע לא עוברים בשנה הבאה ללימוד תחום או נושא אחר אלא חוזרים על קריאת התורה שנה אחר שנה?
התשובה לכך נמצאת באחת מברכות התורה, שאומרים בברכות השחר ולפני לימוד תורה בכל יום: “ברוך אתה… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה“. הברכה היא לא על הידיעות שקנינו בלימוד אלא על עצם העיסוק בתורה. בשונה מכל תחום לימוד אחר, שמטרתו הסופית היא להעניק ידע, ומשזה נעשה אין שום טעם לחזור שוב ושוב על החומר הנלמד, בלימוד התורה עיקר העניין הוא עצם העיסוק בתורה, ש”משיבה את הנפש ומאשרת את האדם”.
וכך כתב על כך הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ’ נט):
הציווי האלוקי עומד הוא ביחס לקישורנו עם התורה, למעלה מגדר של לימוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה בעולם. אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמיתיים, שהם-הם הינם עצמותה של תורה, ושבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים, שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד, שמשתקף רק ע”פ הקשר של המדע ושל ההבנה, שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מידת חיים מקורית, שהיא באה רק עם סגולתה של תורה, תורת ה’ תמימה המשיבת נפש, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה. ובשביל כך בא הבטוי של הברכה : לעסוק בדברי תורה.
פרידת משה
לאחר שבפרשה הקודמת משה רבנו פרט בפני העם את אשר עתיד לקרות להם בעתיד, בפרשת וזאת הברכה, החותמת את כל חמשת חומשי תורה, משה רבנו נפרד מהשבטים בדברי ברכה: “וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ… ” (דברים לג, א). מילותיו האחרונות של משה רבנו לשבטים הן דברי ברכה, חיזוק והעצמה בהדגשת מעלתו הייחודית של כל שבט שבירך. בסיום הוא מברך את עם ישראל כולו: “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’… ” (שם, כט).
עם סיום דבריו משה עלה על פסגת הר נבו ומת על פי ה’: “וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה’. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה” (שם לד, ה-ז). על אף גילו המופלג והאתגרים העצומים שעימם התמודד משה רבינו במהלך חייו, דבקותו בתורה ובנותנה, בשורש החיים, יצרו אצלו התחדשות מתמדת לאורך כל ימי חייו. דווקא משה, שכונה “עבד השם”, הראה כי עבדות לערכים נעלים ומצוות מחייבות, כמו גם מחויבותו כמשרת לציבור עד יומו האחרון ממש, הן שיוצרות את החופש והרעננות בחיים.
אוצרות לימוד התורה
במהלך העיסוק בפרשות השבוע לאורך חמשת חומשי התורה עסקנו בהיבטים הקשורים בזהות ובערכים ובעבודת הנפש והמידות וביניהן באהבה, ברצון החופשי, בשמחה, בענווה, במהות הגבורה, במבט המרומם על המציאות, ביכולת לקדש ולזכך את העולם החומרי ועוד.
עם סיום מהלך קריאת התורה כולה מצורפת פסקה ארוכה מהרגיל שבה הרב קוק כותב על הקשרים (“היחוסים”) הנוצרים בין האדם לבוראו בזכות דבקותו בתורה, שבה מוזכרים רבים מהנושאים הנ”ל שבהם עסקנו. יש בתוכנה וסגנונה של פסקה זו כדי לחוש באופן מיוחד כיצד התורה מרוממת את נפשם ונשמתם של אלו הזוכים לדבוק בה, בבחינת “טועמיה, חיים זכו” (מתוך תפילת מוסף של שבת).
מעבר לכך, יש בפסקה זו כדי להעיד פעם נוספת על תפיסתו האחדותית וההרמונית של הרב קוק. כפי שניתן היה ללמוד מהפסקאות שהובאו לאורך הספר, הרב קוק בולט מאוד בכך שכוחות חיים שנתפסים במציאות שטחית ודו-ממדית כמתנגשים ומתנגדים, במשנתו העמוקה ומרובת הממדים הם “מוגדרים מחדש” וניצבים כחופפים ואף משלימים. בפסקה זו מתוארת בצורה שירית כיצד עבודתו הרוחנית של האדם משפיעה על עולמו הנפשי בזיכוך מידותיו, ומתוך כך מרוֹמֶמֶת גם את המציאות הגשמית ומעדנת את כוחות הגוף ויצריו. עבודת ה’ אינה כזו המקטינה את האדם ומנציחה את אפסותו אל מול אין-סופיות הבורא, כפי שמופיע בדתות מסוימות. דבקותו של יהודי בבוראו מעצימה אותו ומרוממת אותו מעיסוק אנוכי בארבע אמותיו הצרות אל עבר מרחבים אינסופיים. .
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, ה, קלה):
הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר היחס שבין האדם ליוצרו. היחוסים מתחילים, לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם, מציצים ציצי התענוג, פרחי הרצון, החדוה והשמחה, העליצות הפנימית, האמת והענוה, הגבורה והרוממות העדינה, האהבה הכללית לכל הבריות, החפץ בטוב ובשלמות, והעוז והבטחון הנפשי הפנימי.
חודרים היחוסים ובאים לתוך מעמקי הנפש, מטהרים ומצחצחים את המידות, חודרים ובוקעים הם בשרשי המזג הגופני, מעדנים אותו, מטהרים ומקדשים אותו באור קדשם. עולים הם היחוסים עד מרומי השכל, עד הסתעפותה של המחשבה ההגיונית, עד לכח המשער העליון ומאירים אותו באורו, מתנוצצים ושבים כדמות ברקים, חוזרים ומערבים את כל כחות החיים בתנועתם.
הכל מתמזג על ידי כוחם של היחוסים האלקיים, שהם מסתעפים ומתרבים, מתאדרים בגווניהם, ושבים לחטיבה מאוחדה, מלאה הדרת קודש קדשים, מלאה עז וחיים עליונים, מלכות וממשלה וחיקור דין. המעין מתגבר והולך, הפלגים מתפרצים ומתגדלים, שופכים הם את מימי שפעם זה לזה, המון גלי נועם מתרבים, יַמי ימים של דעת ותבונה, של שירת אל חיים הומים בהמון רבה…
העולם כולו מתאחד עם הנשמה, העולמות כולם מתאחדים בעולמו, המרומים כולם מתמזגים יחד, הארץ וכל אשר בה, השמים וכל צבאם, היצורים כולם משוררים ושמחים, סוקרים הם את זיו העונג אשר בנשמתו של האדם, אשר נזדככה, אשר כבר פילסה לה מסילתה בתוך ערפילי כל העולמים, בקעה את ימי התעלומות, והיא מלאה אור חיים, זיו עליון עליה נוהר, ומשפעתה מניקה היא לכל חיים, חסד אהבה גבורה, קדושה וברכה…
לסיכום
קריאת התורה אמנם חוזרת על עצמה בכל שנה מנקודת ההתחלה, מ”בראשית”. עם זאת, בכל שנה האדם נפגש עם התורה ממקום נפשי ופנימי שונה מזו שהיה בה שנה קודם לכן. אף אם הטקסט המקראי זהה, ה”עוסק בתורה” השתנה במהלך השנה מעצם העיסוק בה. הלוואי שנזכה להתחדש בתורה, להיפגש עימה בכל שנה מתוך שמחה ודבקות, שתזכך את מידותינו, תרומם את חיינו ותוסיף בנו רעננות וחיות, כמו משה רבנו “עבד ה'”.
נסיים במילותיו של אור החיים הקדוש (על דברים כו, ח):
ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד