אורי סובוביץ’
לשאוף לגדולות
בפרשת מקץ למדנו על חשיבות החלומות הגדולים, ועל אלו שהיו קשובים לחלומותיהם ופעלו ללא לאות בכדי להגשימם. אנשי חזון שמצטיינים בהגשמת חלומות גדולים נוטים לרוב להיות אנשי מאקרו, הרואים כמה צעדים קדימה. הם יודעים לדמיין ואף לתאר מהלכים גדולים שיובילו למציאות עתידית נשגבת. עם זאת, לעיתים קרובות אנשים אלו פחות “מצטיינים” בשימת לב לפרטים הקטנים ולדקויות.
בחברות עסקיות נפוץ למצוא מנכ”ל בעל חזון שרואה שלושה צעדים קדימה ולעומתו סמנכ”ל כספים שמכיר כל פרט קטן בכל דו”ח כספי. אם המנכ”ל יהיה עסוק בכל פרט קטן הוא לא יוכל לחלום בגדול, ואם סמנכ”ל הכספים יחלום בגדול, הוא עלול לאבד שליטה ובקרה על ההוצאות…
לכאורה זהו מצב רצוי שבו כל אחד עוסק בתחום שהוא חזק בו ובוחר במאקרו או במיקרו על פי נטייתו האישית. ברם, האם יש מחיר לעיסוק רק בחזון ובאידיאלים נשגבים? האם יש לאדם גדול את הפריבילגיה לוותר על העיסוק בפרטים ובזוטות?
נאום חייו של יהודה
פרשת מקץ הסתיימה במציאת גביע יוסף שהוטמן בשקו של בנימין וההודעה של יוסף כי בנימין, צעיר האחים, יישאר עבד במצרים, ואילו יתר האחים ישובו אל יעקב אביהם ארצה כנען בלעדיו. יהודה, שבקושי רב הצליח לשכנע את יעקב אביו להסכים לשלוח את בנימין עם יתר האחים חזרה למצרים על מנת להביא עוד אוכל ולהחזיר את שמעון מהכלא המצרי, חשש כעת מהגרוע ביותר – כליאת בנימין במצרים. יהודה ערב ליעקב אביו באופן אישי שיחזיר את בנימין אחיו ומבין שאביו לא יצליח לשאת את צער אובדנו של בנימין לאחר היעלמותו ו”מותו” של יוסף.
בעקבות זאת, בפתח פרשתנו, פרשת ויגש, יהודה ניגש ליוסף אחיו ופותח בנאום חייו כדי לשכנע אותו להשאירו כעבד במצרים במקום בנימין אחיו הצעיר. יוסף, שמגלה את הערבות ההדדית בין האחים והדאגה לבנימין, לא יכול יותר להתאפק ולעצור את דמעותיו ומתוודה בפני אחיו כי הוא יוסף אחיהם, ומודיע להם שאין בליבו טינה עליהם (בראשית מה, ה): “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם”.
סבי, ד”ר אורי לוי ז”ל, נהג מדי שנה בשנה לחזור על סיפור יוסף ואחיו בקול חנוק מדמעות התרגשות על אצילותו של יוסף. הרי יוסף היה יכול לשלוח שליחים ליעקב אביו ביום שבו הפך למשנה למלך מצרים ולגלות לו כי הוא חי, אך הוא לא עשה זאת משום שידע כי אז אביו היה נוטר בליבו על בניו שמכרו את יוסף ובכך היה “מרוויח” אומנם את יוסף, אך “מפסיד” את יתר בניו. יוסף חיכה בסבלנות לאחיו במצרים וניסה אותם ניסיונות שנראים כהתעללות, אך נועדו למעשה להוכיח ליעקב, אך גם לאחים עצמם, כי הם אוהבים וערבים זה לזה ומוכנים אף להימכר לעבדים לצמיתות למען אחיהם בנימין ובכך לעשות תיקון ותשובה על חטא מכירת יוסף.
“עבדך אבינו” ושתק…
יהודה, שלא זיהה את יוסף והיה בטוח שהוא מדבר בפני המשנה לשליט מצרים, הקפיד בכבוד מלכים. במהלך הנאום הוא גולל את השתלשלות האירועים שהחלו עם פגישתם הראשונה עם יוסף, והקפיד לכנות את יעקב בפני יוסף בכינוי “עבדך אבי/אבינו”. יוסף שמע זאת פעם אחר פעם ואף שמדובר באביו הוא לא מחה על כך שיהודה קורא לו “עבדך” (עבד ליוסף).
על פי הגמרא בברכות (נה, א), “שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם…. והמנהיג עצמו ברבנות” (=עוסק בהנהגה). הגמרא למדה זאת מיוסף, שמת לפני יתר אחיו אף שהיה צעיר מהם והסבירה זאת מפני שהוא עסק בהנהגה. בספר שלמה משנתו[1] מובא שיוסף נפטר בגיל 110 בלבד, לעומת אחיו שמתו לפחות בגיל 120. ההסבר המובא שם למותו המוקדם של יוסף הוא משום ששמע בסך הכול עשר פעמים[2] את הכינוי “עבדך אבי/אבינו” ולא מיחה על כך מצד כבוד אביו, ועל כך הפסיד עשר שנים מחייו…
“אין לך דבר שאין לו מקום”
הרב קוק התייחס לסוגיה זו בגמרא והסביר כי לעיתים דווקא מצד גדולתו של המנהיג שנפשו עורגת ל”תעודות גדולות בחיים”, הוא מקל ראש ב”צרכים הקטנים” ופחות שם לב אליהם עד שלבסוף הם מזיקים לו עד שהם מקצרים את ימיו. זה יכול להיות חוסר תשומת לב ופינוי זמן לתזונה ופעילות גופנית בשל הצורך לעסוק בדברים נשגבים, אך יכול גם לבוא לידי ביטוי בחוסר מתן ערך לעניינים מוסריים “קלי ערך” לכאורה, בשל המטרה המקדשת את האמצעים.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ט, כה):
“המנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, יקטנו בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם… מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום (=חשוב) מתפקידם, וגורמים גם כן מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם”.
בין שיוסף היה עסוק בלהביא את אחיו למצב של ערבות הדדית ובין אם היה טרוד בהורדת אביו ואחיו למצרים, הוא היה עסוק בנושאים ברומו של עולם. מה גם שאם היה מתקן את יהודה ומונע ממנו לכנות את יעקב כעבד יוסף, הוא היה נאלץ להתגלות מוקדם מדי כיוסף אחיהם, בטרם הספיק לנסות את אחיו בניסיון הנאמנות לבנימין. לכן הוא לא “נזקק” לתקן את אחיו כשהם כינו את אביו כעבדו שלו, שכן המטרה הכללית הגדולה הצדיקה זאת.
הרב קוק הוסיף וכתב:
“ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: “עבדך אבינו” ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה הסיבה לירידת אביו למצרים, שהיה צפוי להם התכלית המרוממת שעל כל פנים יצא מזה בדרך פרטי או כללי. על כן לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחס לאביו המוטלים עליו”.
לפי הרב קוק, אדם שלם צריך לראות שגם האידיאלים הנישאים שבהם הוא עוסק לא ימנעו ממנו להקפיד גם על פרטי החיים.
החיים בנויים לא רק מהפעולות הגדולות אלא גם, וכנראה בעיקר, מהמעשים היום-יומיים הקטנים. מסיבה זו, מלך חייב לכתוב לעצמו ספר תורה, כדי להזכיר לעצמו כי על אף היותו מורם מעם, אף הוא מחויב בכל מצווה או חיוב מוסרי. בסופו של דבר, מי שמקפיד על “קלה כחמורה” יראה בסופו של דבר ברכה גם בפעולות ובמהלכים הגדולים.
בלשון הרב קוק:
“וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, “ואין לך דבר שאין לו מקום”. וזאת היא בכלל תכלית ההרחקה של ההתנהגות ברבנות (בהנהגה), האפשרית גם כן למי שעומד למלא את החובות היותר רמות של המין האנושי. ועל זה נאמר בפרשת המלך שיכתוב לו ספר התורה, “לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל”, ששאתו נפשו אל משאות נפש רמים לא יניאוהו מהחיובים הכלליים שאינם כלל בערכם. ועל זה נאמר “למען יאריך ימים על ממלכתו”. כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כי אם מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה (=התיישרות האדם) בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה תרומם ותחליף כח ועז להצליח גם כן ביותר בפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם”.
לסיכום
על אף הברק שיש בהובלת מהלכים גדולים, מנהיג בסופו של דבר נבחן בצניעותו, בכך שמכבד כל אדם ולא מרגיש מורם מעם, בהקפדתו המוסרית לא לסטות וליפול ב”קטנות”, ובכך שמבין שככלות הכול, מהלכים גדולים בנויים מפרטים ופעולות יום-יומיות קטנות.
החיים של כולנו בנויים מחלומות, אידיאלים שאנו מנסים להגשים ומהלכים שאנו מנסים לקדם. אך הם בנויים גם מהקפדה על צורכי גופנו ומפעולות פשוטות המשמרות את קשרינו ויחסינו עם הקרובים לנו. קל להימשך באופן טבעי לגדול ולנשגב, אך כדי להיות ראויים ומסוגלים לכך, עלינו להיות קשובים ורגישים לא פחות לפעולות הקטנות, משום שבסופו של דבר, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.
[1] על פי האמור בפרקי דרבי אליעזר פרק כט.
[2] חמש פעמים מיהודה וחמש פעמים נוספות מהמתורגמן (“המליץ”).