אורי סובוביץ’
חיה חברתית
“האדם מטבעו הוא חיה חברתית”, כך קבע אריסטו כבר לפני כמעט 2,400 שנה, ונראה שטבע האדם לא השתנה מאז. אנשים מחפשים חברה כדי למלא צרכים בסיסיים שהם הרבה מעבר לביטחון פיזי או כלכלי.
כ-2,300 שנה מאוחר יותר כתב רודולף דרייקורס (שוויון: האתגר, עמ’ 29)[1]:
“המניע היסודי והעיקרי של האדם היא תשוקת ההשתייכות. האדם אינו יכול לפעול אלא כחבר בקבוצה, ובלעדי הקבוצה כמוהו כאפס. הקבוצה מאפשרת לו למלא תפקיד, ותפקידו בקבוצה מקנה לו את זהותו. ודאותו של המקום שהוא תופס, במשפחה, בקהילה או בחברה הגדולה, רק מקנה לו ביטחון…”.
הרמב”ם, בפירושו על מסכת אבות, מאריך בסוגי החברויות השונים, מ”חבר התועלת” במערכת יחסים המבוססת על אינטרס משותף, ועד ל”חבר המעלה” במערכת יחסים שעניינה להביא יחד ברכה לעולם. כך או אחרת, המשנה במסכת אבות (א, ו) אמרה שעל האדם להתאמץ ולהשקיע במערכות יחסיו, עד כדי כך שנקטה בלשון: “קנה לך חבר”.
אם כן, ללא קשר לדת, תרבות או תקופה כזו או אחרת לאורך ההיסטוריה, האדם נותר חיה חברתית. לא פלא אפוא שמרבית בני האדם משקיעים רבות בבניית מערכות יחסיהם על מנת למצוא חן ולהיתפס בצורה חיובית בעיני הסביבה.
עין הרע
מטבע הלשון “עין הרע” הפך לשגור בפי בני האדם, ומשמעותו הרווחת היא כאשר אנשים ייחשפו להצלחה של אדם, לעושרו או ליופיו, קנאתם ועינם הצרה עלולים להזיק לו או לרכושו. כתוצאה מכך יש אנשים שכבר בנו קריירה על יצירת “סגולות”, קמעות ומעשי כישוף כאלו ואחרים, שנועדו כביכול “לגאול” את האדם מהעין הרעה שלכאורה דבקה בו.
יוצא אפוא שמצד אחד האדם זקוק לחברה, ודווקא שם הוא מוצא את מקומו, את יכולתו להשפיע ולפעול בעולם וגם ללמוד ולקבל מאחרים, אך מצד שני, בו בזמן, עצם האינטראקציה עם אנשים אחרים עלולה לחשוף אותו לכאורה לעין הרע.
כיצד יש להתייחס למושג “עין הרע”?
האם מדובר רק בעניין מיסטי שבו האדם, שלא בבחירתו, נמצא כל הזמן תחת “סכנת” ההשפעה השלילית מהסביבה?
התשובה לשאלות אלו נמצאת במקורותינו, שם הביטוי עין הרע לא מבטא עניין מיסטי אלא התמודדות פנימית יום-יומית, רציונלית וממשית.
“בן פורת יוסף”
בפרשתנו, פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, יעקב אבינו אוסף את בניו ומגלה בפניהם את ברכתו וצוואתו באופן שיש בו גם עמידה על האופי המיוחד של כל אחד מראשי השבטים.
כשיעקב מגיע לברכתו של יוסף הוא פותח במילים: “בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן”.
בגמרא במסכת ברכות (כ, א; נה, ב) מסופר על רבי יוחנן שלא חשש מעין הרע משום שהוא מזרעו של יוסף הצדיק, שלא שלטה בו עין הרע, כפי שכתוב: “בן פורת יוסף בן פורת עלי עין”.
רבי אבהו ציין שבמקום לקרוא ‘עלי עין’ יש לקרוא ‘עולי עין’, כלומר שעל האדם להיות מעל המבט של העין החיצונית שיכולה לפעול עליו לרעה. דעה אחרת בגמרא פירשה את הפסוק כך: “עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו”, והתייחסה בכך ליוסף שלא התרצה לפיתויי אשת פוטיפר.
הרב קוק התייחס לסוגיית הגמרא העוסקת בעין הרע והציע פרשנות “פנימית” ורציונלית, שמטילה את האחריות על ההשפעות הסביבתיות על האדם עצמו ולא על החברה. לדבריו, באופן טבעי, האדם מושפע מסביבתו, ולעיתים אף בצורה שאינה גלויה לעין. מסיבה זו מומלץ להיות בחברת צדיקים, כדי להיות מושפע מהם, ולא מרשעים ומהשפעתם השלילית. עם זאת, הרב קוק הוסיף ואמר שבכוחו של האדם לעבוד על מידותיו כדי להיות בעל עמוד שדרה וחוסן פנימי כזה שלא יהיה מושפע (“מתפעל” בלשונו) מהזולת, כך ש”עין הרע”, המבט של החברה עליו, לא ישפיע עליו לרעה.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ג, לז):
“העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבלת נפש אחת מזולתה על ידי קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, על כן הננו רואים ש’הולך את חכמים יחכם’, ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהיה כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עוז בנפשו שתהיה חזקה ולא תהיה מוכנה להתפעלות מזולתה על כן אין עין הרע שולטת בה”.
הרב קוק הסביר במקום אחר שדווקא כאשר האדם מצליח להשתחרר מהצורך “לרצות” את העולם החיצוני (“עין הרע” על פי הרב קוק), שבדרך כלל מביא לקלקולים, אז ימצא בנפשו פנימה את אושרו האמיתי ומנוחת הנפש משום שלא יהיה משועבד להתנהל על פי השפעות או ציפיות חיצוניות.
ובלשונו (עין איה ברכות ט, סב):
“אז תהיה הנפש רוממה הרבה יותר, מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים, גם יהיה כל כבוד נפשו פנימה. ומתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהיה מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות...”.
הרב קוק סיים וכתב שמידה זו מתאימה דווקא ליוסף, שידע לאורך תחנות חייו השונות במצרים להיות נאמן לעצמו ולא להתפתות וללכת אחרי רוחות זרות ופיתויים חיצוניים.
השפעה חיובית מהסביבה
עם זאת, אין מניעה שהאדם יבחר להיות מושפע מזולתו, כל עוד רואה שההשפעה הינה חיובית ולטובה, כפי שכתב הרב קוק:
“שיוסף הִקנה לנפשו עֹז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כוח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות (-על הצדדים הבהמיים שבו). על כן לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים.
לסיכום
האדם, כאמור, בא לעולם כדי לפעול ולהשפיע לטובה על סביבתו ומכריו. באופן טבעי האינטראקציה החברתית יוצרת השפעות הדדיות בין בני האדם, לעיתים בצורה גלויה ולעיתים בצורה הסמויה מן העין.
עבודת המידות היום-יומית של האדם בהקשר זה באה לידי ביטוי בכך שהוא עמל על כך שקשריו החברתיים לא יגרמו לו להיות מושפע מ”עין הרע” מצד סביבתו, כלומר לא להיות “מופעל” על ידי החברה בצורה כזו שתגרום לו לחשוב, לפעול ולהתנהג בדרך שאינה מתאימה לפנימיותו, ונועדה רק לרצות את סביבתו.
אין בעיה להיות מושפע מהחברה כל עוד זה בצורה מודעת וחירותית, ולא מתוך צורך כפוי לרצות את הסביבה.
כצאצאיו של יוסף, טבועה בנו הידיעה שכדי “להינצל” מעין הרע אנו זקוקים פחות לקמעות ויותר לעבודת דיוק פנימית שתסייע לנו להיות נאמנים לעצמנו, שכן האדם זוכה לאושר אמיתי ומנוחת הנפש דווקא כאשר הוא נאמן לערכיו ולאמונותיו, ובכך זוכה גם להשפיע לטובה ולהביא ברכה לעולם.
[1] פסיכולוג ומחנך יהודי אוסטרי-אמריקאי, שפיתח את תאוריית הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר לכדי גישה מעשית.