אורי סובוביץ’
פחד מוות
בני אדם מפחדים מהמוות. המוות נתפס כדבר סופני, סוף הדרך, מציאות מאיימת בלתי מוכרת. ישנם אנשים שהתמודדותם עם המוות מתבטאת בהתמכרות לעשייה על מנת להגיע להישגים משמעותיים או כדי להותיר חותם בל יימחק. רבים אחרים חיים בהדחקה ומתעלמים מהמחשבה על כך שחייהם קצובים בזמן. ויש גם אלו הסבורים שאם “חיים רק פעם אחת”, מוטב למצות את החיים כדי ליהנות עד כמה שאפשר.
כבר בפילוסופיה של יוון העתיקה הופיע זרם ההדוניזם. ההדוניסטים ראה בעונג את תכלית החיים. אריסטיפוס טען כי ההנאה מהווה את הטוב העליון. אפיקורוס “זכה” להכרה היסטורית[1] משום ששלל את מציאות הבורא והעמיד במרכז את ההנאה הרוחנית ושלוות הנפש של הפרט כל עוד אינם מזיקים לסביבה.
ההדוניזם פשה בתקופות מסוימות גם בעם ישראל. ישעיהו הנביא, שהוכיח את ישראל על התנהגותם הקלוקלת, ציפה לראות קבלת אחריות ותיקון, אך התוצאה בפועל הייתה הפוכה. במקום לעשות חשבון נפש ולשוב בתשובה העם בחר לראות את החיים כזמניים וחסרי משמעות, ומכאן שמוטב לנצלם בהפקרות: “וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת” (ישעיהו כב, יג).
חילופי שלטון
העברת שרביט ההנהגה ממנהיג אחד לרעהו הוא דבר מורכב. נדיר שמנהיג מבקש מיוזמתו לסיים את כהונתו, לרוב זה נכפה עליו. מסיבה זו תקופת חפיפה בין מנהיגים רוויה במתחים ולרוב נמשכת מעט זמן מן הראוי ומן המצופה.
בפרשת וילך משה רבנו מודיע לעם ישראל שהוא ניצב לפני מותו. המנהיג שהתחיל את הנהגתו בדרישה חוזרת ונשנית מפרעה לשחרר את העם, שהיה שליח ה’ בביצוע מכות מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן והמתקת המים, ובעיקר שנשא את כל תלונות עם ישראל במשך ארבעים שנות נדודי המדבר, מסיים את חייו ולא יוכל לחצות איתם את הירדן אל עבר הארץ המובטחת: “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה’ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (דברים לא, א-ב).
משה, שהתחנן לפני הקב”ה להיכנס ארצה ונענה בסירוב, שומע שיהושע, משרתו ותלמידו, הוא שיכניס אותם ארצה במקומו. משה הכיר בתפקידו כ”משרת ציבור”, ובכך שהשליחות לעולם גדולה מהשליח. במקום להעצים את מורשתו הוא מזדרז לקרוא ליהושע כדי לחזקו ולאמצו בפני העם כולו בתור המנהיג החדש: “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וה’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת… וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּרָא ה’ בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ” (שם, ז-טז).
“חיים עד העולם”
הרב קוק התייחס בכמה מקומות לסוגיית המוות, החיים ומשמעותם. יחסו אל המוות שונה מהגישות שהוזכרו בתחילת הדברים. החיים לעולם יהיו גדולים ומשמעותיים יותר מהישגים אישיים כאלו או אחרים. מעבר לכך, החיים ודאי אינם מקבלים משמעות מתוך הדחקת מציאות המוות. להפך, ר’ אליעזר כבר אמר (אבות ב, י): “שוב (=בתשובה) יום אחד לפני מיתתך”, ופירש ר’ עובדיה מברטנורה: “לפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר…”.
אך יותר מכול, הרב קוק סלד מהגישה ההדוניסטית. הוא הסביר שלמעשה ההדוניזם, כלומר ההשתעבדות לגוף ותאוותיו, הוא סיבת המוות. האדם נעלה מיתר בעלי החיים בנשמתו הייחודית רק לו, ושווה ולעיתים אף נחות מהם בגופו. העיסוק האובססיבי בגוף ותאוותיו מבלי לעסוק ברוח ממית את נפש האדם עוד בחייו, בשל העיסוק רק בצדדיו הנמוכים המשותפים לו ולבהמות. הרב קוק הוסיף כי אלמלא הנשמה הנצחית הייתה נגררת אחר הגוף הכלה, לא היה מופיע מוות בעולם, ולכל הפחות האדם בחייו היה מלא עוצמות חיים כמו תינוק או ילד קטן שטרם חטא. אלא שהחטא הקדמון, ההשתעבדות של האדם אחר נטיותיו השפלות במקום אל “הגדולה העליונה”, הביאה להיחלשות כוח החיים עד לכדי מוות.
וכך כתב הרב קוק (אורות הקודש, חלק ב, עמ’ שפה, חיים עד העולם):
המוות בא בעקב החטא. לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אחרי תאוותיו הבהמיות, הייתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה… לולא נפל האדם ברשת השִכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלוקית, עבודת גן עדן לעובדה ולשומרה, לא חדלה, והיא רק היא היתה מכשרת את המשכת החיים, אז החיים בעצמם, בהתאימם אל המטרה הנישאה הכללית, של הויתו של האדם האצילית, אינם צריכים להיפסק.
הרב קוק המשיך וקרא תיגר כנגד המוות. לדבריו, לעתיד לבוא ביטויי הנשמה, “הרוח הנישא, האידיאל המזוכך והרצון הנשגב”, יגברו על תאוות הגוף וחולשותיו המושכים את האדם כלפי מטה. אז ייוולדו נשמות חדשות שלא תהיינה כפופות למוות. ובלשונו של הרב קוק:
…עד אשר יפוח היום, והשאיפה העליונה תלך ותתגשם, הרצון הנשגב, של שכלול חיים שלמים ונשאים, יגדל ויגבר על כל נטיה, וההשפלה העבדותית, אשר לחומר ותנאיו הנלחצים, לא תהיה מעורבת בכח היצירה. הנשמות שבגוף תכלינה, נשמות חדשות, שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים נשאים מאד, הן יופיעו, והתולדה שהקריאה אל חייה נובעת בפועל מחפץ רומם זה של שאיפת יקיצה לחיים עליונים, היא תהיה המנצחת בעולם. לפניה יכרע המות ברך, ולא יזכר ולא יפקד, ובולע לנצח.
לסיכום
את פרשת וילך קוראים בחלק מהשנים בימים שבין ראש השנה ליום הדין, ימים שבהם שואלים בתפילה “מי יחיה ומי ימות”. הימים הנוראים ברוממותם באים להזכיר לנו את החיים ואת המוות, אך בעיקר את הבחירה לבחור בשנה הבאה בחיים מלאי משמעות שידחקו את המוות ואת חידלון החיים. כשאדם חי בתודעת רוממות ומבין, כמו משה רבנו, שחיי שליחות קשים ככל שיהיו לעולם עדיפים על חיים הדוניסטיים חסרי משמעות, ושהשליחות לעולם גדולה מהשליח, הוא זוכה לכתוב ולחתום את עצמו לשנה הבאה לחיים משמעותיים ונעלים בעצם בחירתו בחיים שכאלו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] האפיקורסים נקראים על שמו.