אורי סובוביץ’
סוד האיזון
אנחנו חיים בעולם המורכב ממתח מתמיד בין הצד הארצי לצד הרוחני שבנו. הנשמה שואפת למעלה – לרוח, למשמעות, לאין-סוף. ואילו הגוף, בשל חומריותו, מושך תמיד למטה – לארצי, לגשמי, לסיפוק צורכי הכאן והעכשיו, לעיתים ללא יכולת להגביה את המבט להסתכלות עמוקה ורחבה יותר. החיים מלאים בסיטואציות המעוררות מתח בין פנים לחוץ, בין רוח לחומר, בין צורכי ההווה לחלומות העתיד.
איך משלבים בין הגשמי לרוחני? כיצד מאזנים בין כוחות מנוגדים? האם ניתן למצוא משמעות שמיימית גם בפעולות ארציות ועל ידי כך ליצור “שלום בית” בתוך נפשנו?
בין חסד לגבורה
יעקב הוא צאצא של סבו אברהם אבינו ואביו יצחק. על פי תורת הסוד, אברהם מבטא את מידת החסד, המשולה למים משום שאין לה סוף, מתפשטת ללא גבולות, כמו השמיים. יצחק, לעומת זאת, מבטא את מידת הגבורה, המבטאת צמצום, איפוק וגבולות, כמו הארץ. דוגמאות למידת הגבורה שבה ניחן יצחק ניתן למצוא בברכת “גבורות גשמים” שבתפילת העמידה, שבה מתפללים על הגשם שמביא ברכה רק כשמגיע בגבורה, באיפוק, במידה מוגבלת. דוגמה נוספת היא המשנה הידועה ממסכת אבות (ד, א): “איזהו גיבור? הכובש את יצרו”, גבורה המבטאת שוב את העמדת הגבולות והאיפוק, ובמקרה זה ליצר.
אם כן, אברהם מבטא את המידה הנפשית שקוראת להתרחב ולהתפשט, להעניק ללא גבול, ולכן באופן לא מפתיע הוא מכונה “אב המון גויים”, ולא רק אב לישראל.
יצחק, לעומתו, מבטא את העמדה הנפשית הקוראת לאיפוק, לכיבוש ולצמצום. יצחק לא יצא כמו אברהם במסע לקריאה בשם ה’, להכרה באחדות ה’ או להילחם בחמשת המלכים בשם הצדק. יצחק פעל לשמר את הישגי אביו בצעדים מדודים ושקולים. כשפלשתים סתמו את בורות המים שחפר אברהם, יצחק כמעט שלא חפר בורות חדשים אלא חפר מחדש את הבורות שחפר אברהם, כדי לשמור על הישגי אביו.
הר, שדה ובית
חז”ל (פסחים פח, א) ממשילים את אבותינו: אברהם להר, יצחק לשדה ויעקב לבית.
לא במקרה אברהם עולה להר המוריה. אברהם הוא איש ההר – האיש שמציב אידיאלים הנישאים גבוה, האיש שכובש את ההר.
לא במקרה יצחק הוא האיש שיוצא לשוח בשדה ושולח את עשו להביא לו ציד מהשדה. יצחק הוא זה שלא כובש את פסגת ההר אלא חורש ומעבד את תלמי השדה בהר שכבש אביו.
ולא במקרה יעקב הוא הראשון שכל ביתו ממשיך את דרכו. יעקב, שנקרא גם ישראל, הוא החוליה המקשרת בין האבות (שעל אף היותם גדולי רוח, היו אנשים פרטיים) לבין שנים עשר שבטי ישראל. הביטוי “בית יעקב“, שמופיע בתנ”ך ובחז”ל, מבטא את האיזון בין הפנים לחוץ, בין הפרט לכלל. בשונה מההר והשדה, לבית יש קירות שמפרידים בין החוץ לפנים אך גם פתחי מעבר וחיבור. הבית הוא משכן המשפחה, מקום היוצר לפרט איזון בריא בין חייו הפרטיים לחייו הציבוריים שבהם יוצא לפעול בעולם.
סולם יעקב כגשר בין ערכים ועולמות
בתחילת פרשת ויצא יעקב יוצא מבאר שבע במטרה להגיע לפדן ארם כדי למצוא שם אישה ממשפחת רבקה אימו. בדרך הוא עוצר במקום הנקרא לוז וחולם על “סולם יעקב”, סולם המיטיב לבטא את אישיותו (בראשית כח, יב): “וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”.
על פי הרמב”ם, המלאכים בתורה מבטאים כוחות רוחניים[1], ערכים שונים, שפועלים לעיתים לכיוונים מנוגדים, כמו בסולם שעליו הם עולים ויורדים. הסולם מבטא את המרחב שבין השמיים (הצד הרוחני) לארץ (הצד הארצי שבחיינו). יעקב, שחי בין החסד של אברהם לגבורה של יצחק, מבטא את החיבור ביניהם, את האיזון בין כוחות החיים. מסיבה זו, על פי תורת הסוד, מידתו של יעקב נקראת “תפארת”, מידה המבטאת את החיבור בין החסד לגבורה.
השמיימי שבארצי
איך בפועל מחברים את הרוח עם החומר? איך מוצאים את הקב”ה, את המשמעות (את “השמיים”) בפעולותינו הארציות בעולם?
הרב קוק הסביר שהאדם צריך לחפש בכל פעולה ארצית את משמעותה השמיימית, את הצד האלוקי, הערך הנצחי שבפעולה. על ידי חיבור המשמעות הפנימית לפעולה המעשית מחברים את השמיים לארץ, מוצאים את האין-סוף שבכל דבר סופי ומוגבל. אך כדי להצליח לעשות זאת, יש להתמקד בכל רגע מסוים רק בפעולה הנעשית באותו הרגע, ודווקא שם “לבקש” את המשמעות, ולא בדבר אחר, משום שרק שם לכאורה הקב”ה שורה באותו הרגע.
וכך כתב הרב קוק (מוסר אביך ב, ב):
“בכל דרכיך דעהו” (משלי ג, ו), צריך לבקש את הקב”ה בתוך הדרכים שהוא (=האדם) מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב”ה בהבנת עניני תפלתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפילתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב”ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
וכשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא את הקב”ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטב, ובה הוא יודע אותו יתברך (=שם הוא מוצא את הקב”ה) בתורתו, ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא (=הקב”ה) מתגלה בעבודה זו.
וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב”ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת.
וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך (=אין שום צד בחיים שאין לו ערך פנימי ומשמעות נצחית), על כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך, כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. והב’ (=שבפסוק “בכל דרכיך דעהו”) הוא ב’ הבתוך, שבעצמותם של הדברים הוא יודע את הקב”ה…”.
כלומר בתוך כל פעולה ופעולה האדם צריך למצוא את האלוקות.
אין מדובר רק ברעיון רוחני מופשט. הרמב”ם קיבע את הרעיון הרוחני בתוך עולם ההלכה בהלכות דעות. לדבריו, הכוונה שמאחורי המעשה היא שנותנת את המשמעות והערך לפעולה, ומאפשרת לחבר פעולות ארציות פשוטות למשמעותן השמיימית הגדולה.
וכך כתב הרמב”ם (הלכות דעות ג, ב–ג):
“צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודיבורו, הכל לעומת זה הדבר… נמצא, המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה’ תמיד[2]“.
לסיכום
פרשתנו עוסקת ביעקב אבינו, המכונה בחז”ל (בראשית רבה עו, א) “בחיר האבות”, בשל מידתו, מידת התפארת, המחברת בין החסד לגבורה.
סולם יעקב מבטא את המרחב שבין הצד השמיימי לצד הארצי בחיים, את התנועה שבתווך אך גם את נקודת המפגש שביניהם. יעקב, הנקרא גם ישראל, אבי האומה הישראלית, הוא הראשון לבשר ולייצג את מידת התפארת, את היכולת לזהות בכל דבר ארצי את הנקודה השמיימית, את המשמעות, את האין-סוף שבכל דבר סופי. סוד החיבור הזה הוא חידוש ופלא גדול המאפשר להעניק משמעות לכל מרחב הפעולות והאירועים בחיינו. אולי זאת הסיבה שכשיעקב מתעורר משנתו הוא אומר בהפתעה (בראשית כח, טז): “אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי”. כלומר בכוחו של האדם למצוא את האלוקות, את האין-סוף, בכל מקום שבו הוא נמצא ובכל פעולה שבה הוא עוסק. סוד מציאת האיזון והחיבור בחיים נמצא “היכא דנשקי רקיעא וארעא אהדדי” (בבא בתרא עד, א), כלומר, היכן שנושקים, מתחברים, הרקיע והארץ, הסוף והאין-סוף. בכוחו של אדם “לגאול” ולרומם את הפעולה הארצית בכך שבזמן עשייתה הוא עוסק ומתמקד בה בלבד, ומחפש בה את הצד השמיימי, את האין-סוף, את האלוקות. אומנם האתגר גדול, אך שכרו ומשמעותו בצידו.
[1] ראו למשל רמב”ם, מורה הנבוכים א, מט.
[2] הרמב”ם הביא דוגמאות מגוונות, וכדאי לעיין בדבריו.