אורי סובוביץ’
פרשת ויקרא – “לאבד צריכים כדי למצוא”
כולנו מקריבים
לכל החלטה בחיים יש תג מחיר. לימודי מקצוע אחד מרחיקים את האפשרות לעסוק במקצוע אחר, נישואים לבן או בת זוג שוללים את האפשרות לזוגיות עם אדם אחר והבחירה לגור במקום מסוים כרוכה בוויתור על מקום מגורים אחר. אנשים לא אוהבים לוותר, “להקריב קרבן” ולשלם מחיר בחיים. עם זאת, צריך לזכור שהמוכנות לשלם מחיר בכל החלטה ולהקריב נוחות, הגשמה עצמית, הנאה או סיפוק היא שמאפשרת את ה”רווח” במקום האחר.
הרווח יכול להיות אישי. לדוגמה, ויתור על נטייה אישית למקצוע מסוים לטובת בחירת מקצוע מתגמל יותר כלכלית, או להפך. לחלופין, הרווח יכול להיות תחושת הסיפוק על בחירה ערכית. לדוגמה, ויתור על ממון לטובת תמיכה בנזקק.
אך יכול להיות רווח גדול עוד יותר. הקרבה של זמן, כסף, נוחות או כל דבר אחר, לטובת קִרבה. אין קרבה ללא הקרבה. מערכת יחסים עמוקה בין אנשים נוצרת רק כאשר יש הקרבה של זמן, כסף, כוחות נפש, פניות נפשית וכד’. רק במערכת יחסים שטחית אין הקרבה, ולהפך, במערכות היחסים העמוקות ביותר בחיינו, מול בן או בת זוג, הורים או ילדים, ההקרבה היא הגדולה ביותר, ובזכות כך גם הקרבה היא העמוקה ביותר.
הקרבה מצויה לא רק במערכות יחסים, אלא בכל מקום שבו אדם רוצה להתעלות מעבר לקומתו הנוכחית, למדרגה גבוהה עוד יותר. תלמיד חכם, מדען, ספורטאי או מוזיקאי מחונן, יהפוך לכזה רק אם יקריב מזמנו וממרצו לטובת העמקה והתמקצעות בתחומו. כמאמר הביטוי: “No Pain No Gain”. בלשון התלמוד: “לפום צערא – אגרא”, השכר לפי הצער. לא נעים להקריב, אך רק בזכות כך האדם זוכה להתעלות ולקרבה.
“יקריב מכם”
פרשת “ויקרא” עוסקת ברובה בתורת הקרבנות שהקריבו במשכן, ומאוחר יותר בבית המקדש. עם פתיחת הפרשה נאמר: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם” (ויקרא א, ב).
המילה “מכם” לכאורה מיותרת, ועל דרך החסידות נהוג לפרש כי אדם שמעוניין להקריב, מעוניין להתקרב לקב”ה, לצד האלוקי שבקרבו, עליו להקריב ממנו, מאישיותו, קרבן לה’. ואת מה יקריב? את הצד הנמוך שבאישיותו, זה שרודף רק אחר ההנאות הגשמיות של החיים, ולכן נאמר: “מן הבהמה… תקריבו את קרבנכם”, כלומר תקריבו את הצד ה”בהמי” שבכם.
כיום אין מקדש, ועבודת הכוהנים שהייתה דומיננטית מאוד הן מצד קרבנות הציבור של עם ישראל והן מצד הקרבנות שהאדם הפרטי היה מביא, חלפו מזמן מן העולם. עם זאת, נראה שיש צד מסוים בעבודת הקרבנות שעדיין רלוונטי גם היום, כמעט 2,000 שנה מאז חורבן המקדש.
“לאבד צריכים כדי למצוא”
הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ג, רו) ביאר כי אדם בעל שאיפות רוחניות המעוניין להתפתח מוסרית וערכית, צריך להיות “אזור בגבורה”, כלומר מוכן להקריב, לצמצם את כוחותיו, תאוותיו ויצריו במקומות מסוימים, לטובת צמיחה במקומות נעלים יותר[1]. לעיתים מדובר במאבק פנימי, ולעיתים לטובת רעיון צודק נדרשים גם למאבק חיצוני. כך או כך מדובר בהקרבה, באובדן מסוים. הרב קוק חידד שבמבט חיצוני, ההקרבה היא סוג של אבדה, אך במבט עמוק יותר מדובר במציאה, שכן האדם זוכה לגלות ולמצוא בתוכו כוחות נפש ומקום פנימי עמוק ונעלה יותר, כך שהוויתור וההקרבה מתעלים למציאה נעלה יותר:
אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלוקית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלקית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בה’, הרי הוא מתעלה…
מסירות נפש
הקרבה עשויה להגיע עד לכדי מסירות נפש לטובת ערך נעלה, כגון נפילה בקרב הגנה על המולדת ועל העם היושב בעורף. אך מסירות נפש יכולה להופיע לא רק במוות, חלילה, אלא גם, ובעיקר, כדרך חיים. הרב קוק כתב שאדם זוכה למשמעות בחייו רק אם מוסר את נפשו, חי לטובת ערך או אידיאל עליון. חיים ללא ערכים שעל פיהם ולמענם פועלים נותרים סתמיים, ואילו חיים של מסירות נפש לטובת ערך גדול יותר הופכים לבעלי הוד (שמונה קבצים, קובץ ה, רנו):
החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח (=לחלוחית) החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות הנפש…
הרב קוק המשיך וכתב שלמעשה כל הפעולות והשאיפות הנעלות שבחיינו, ואפילו המרץ והעוז לפעול טוב, נובעים ויונקים מיסוד מסירות הנפש על קידוש השם; אותו הרצון לרומם ולקדם את הערכים בחיינו, דווקא משום שהם שמימיים, נעלים וגדולים יותר מאיתנו:
חשק מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים, ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עוז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, מאמונת המשפחה ואידיאליותה, עד רום השאיפות היותר כלליות, המתבטאות במפעלותיהם ויצירותיהם של טובי החושבים ושל טובי הפועלים והיוצרים שבעולם, כולם יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם.
לסיכום
מאז חורבן בית המקדש, עבודת הקרבנות המעשית נותרה בסידור התפילה בלבד. עם זאת, היכולת להקריב מעצמנו נותרה והיא רלוונטית כיום לא פחות מאי פעם.
האנושות סובלת כיום מתופעת ה”פומו” הידועה FOMO (Fear of Missing Out). אנשים מזפזפים בין ערוצי טלוויזיה או אתרי אינטרנט, בין עבודה לבית ובמקביל – ניהול משימות נוספות, רק כדי לוודא שהם לא ויתרו על דבר.
עבודת ההקרבה מלמדת אותנו שיש עניין להקריב, לוותר, למסור את הנפש, לטובת אנשים או ערכים נעלים יותר. בשונה מה-FOMO, אנו לומדים שדווקא ההקרבה, האבדה, היא זו שמאפשרת את המציאה. דווקא הנכונות לשחרר במקום אחד מולידה את האפשרות לתפוס במקום אחר, דווקא הוויתור מוליד קניין של מידה או מעלה אחרת בנפש.
אנשים שמוסרים את נפשם לא (רק) באובדן החיים, אלא בעיקר בבחירה לחיות את חייהם לטובת ערכים גדולים ונעלים מהם, זוכים לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, הוד ורוממות.
רק אנשים שמוכנים להקריב זוכים לקרבה, עם היקרים להם ועם היקר להם בחיים.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] ראו הרחבה על מושג הגבורה לעיל פרשת ויצא.
[1] אומן, במאי תיאטרון, איש תקשורתי ומוזיקאי.