אורי סובוביץ’
מאבק ענייני
אנחנו חיים בעולם המורכב מדעות רבות שהן לעיתים לא רק שונות אלא אף קוטביות. לכאורה, אם מטרתנו היא להבטיח שהערכים והדעות שאנו מאמינים בהם הם אלו שיובילו את המציאות, ישלטו בכיפה, בבית או במשכן (הכנסת), מחובתנו לעשות הכול כדי להבטיח זאת. הרי אם דעה המנוגדת לעמדתנו תוביל את המציאות, זה עלול להיות מסוכן לעתיד המדינה ואזרחיה, ולכן אולי המטרה אף מקדשת את האמצעים…
האם ניתן ליצור מאבק קונסטרוקטיבי ולא דקונסטרוקטיבי, כזה שבונה ולא (רק) מחריב?
האם ניתן להילחם בדעות רעות אך לא באלו האוחזים בהן? כיצד ניתן להיאבק בדעות ואולי אף במעשים של אנשים מסוימים אך בו זמנית לפעול למען טובתם ותיקונם?
סדום ועמורה
סביר לומר שעל אף התנגדותנו למנהיג, מפלגה או מערכת ערכים כזו או אחרת שאנו נאבקים בה, לשפל מדרגתם של סדום ועמורה הם לא הגיעו. לא לחינם המושג “סדום ועמורה” השתרש כמטבע לשון שמבטא את תחתית המדרגה המוסרית שניתן להגיע אליה, כפי שמופיע בפרשתנו (בראשית יח, כ): “וַיֹּאמֶר ה’ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה”.
אנשי סדום התנגדו נמרצות לעובדה שלוט, אחיינו של אברהם, העז להפר את קוד ההתנהגות המקומי האוסר על הכנסת אורחים. הם סגרו על ביתו ותבעו ממנו להוציא את האורחים החוצה כדי לבצע בהם את זממם וזימתם. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, אברהם אבינו הפציר בתפילה ובתחנונים, משא ומתן של ממש, עם הקב”ה, וניסה בכל כוחו לשכנעו להציל את העיר כולה בזכות קומץ צדיקים, אנשים ישרי דרך, שקיווה שחיים בתוכה.
יתמו חטאים, ולא חוטאים, מן הארץ
רבי מאיר היה מגדולי התנאים, מתלמידיו של רבי עקיבא, רבי ישמעאל ואלישע בן אבויה (המכונה ‘אחר’). מסופר בגמרא (ברכות י, א) כי רבי מאיר היה גר בשכנות לכמה בריונים שהיו מצערים אותו עד שהתפלל שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: הרי כתוב בתהלים (קד, לה) “יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם”, ויש ללמוד מהפסוק כי אין צורך שהרשעים יאבדו, ומספיק כי הרשעה והחטאים, המעשים הרעים, יתמו, וממילא התוצאה תהיה “ורשעים עוד אינם”. ברוריה ביקשה מרבי מאיר שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. הוא נעתר לבקשתה והם אכן חזרו בתשובה ותיקנו את דרכם.
אברהם אבינו היה אמור לשמוח כששמע מהקב”ה כי הוא מתכוון להשמיד את אנשי סדום, מתנגדיו, אלו שכל פועלם מנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו ולמשנתו החינוכית. תפילתו של אברהם להצלתם, כמו ברוריה, שחיה מאות שנים אחריו, מלמדת כי לא היה לו דבר אישי נגד אנשי סדום, אלא רק נגד פועלם ומעשיהם. מסיבה זו, כמו ברוריה, גם אברהם פעל לתיקון המציאות בדוגמה וחינוך לחסד. בתפילתו של אברהם להצלת סדום ועמורה הוא קיווה שאף, ואולי דווקא, משום שמעשיהם ואמונתם הייתה הפוכה ומנוגדת לזו שלו, הוא יצליח בזכות אותם צדיקים (שקיווה לשווא שנותרו בסדום) להשפיע עליהם לטובה ולתקנם.
“ביקורת (או) בונה”
המטרה של החרבת סדום היא הרחבת החסד. כשמקום שמתנגד לחסד נפגע דווקא בגלל התנגדותו לחסד, זה יוצר בעולם תהודה לגודלו וחשיבותו של החסד. ממש כמו שכשמשטר דיקטטורי מובס במלחמה, זה מעלה על נס את חשיבות הדמוקרטיה.
ובלשונו של הרב קוק (עין איה ברכות ט, יב):
“יסוד אבדת (השמדת) סדום היה להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה (חשובה) היא ההשחתה של אובדן מדת החסד בעולם. והנה ההיפך ממדת סדום ממש היה אברהם, בעל החסד ומרחיבו בעולם”.
נוסף לכך, כשמבקרים דעה או תפיסת עולם, לא מספיק רק לצאת נגדה אלא צריך להעמיד אלטרנטיבה ראויה שירצו לנהור אחריה. ביקורת בלבד עשויה להעיד על רצון לתקוף את הדעה המנוגדת (או את אלו העומדים מאחוריה), ואילו העמדת אלטרנטיבה מלמדת כי העיקר אינו ההתנגשות אלא העמדת עמדה ראויה יותר.
בהמשך כתב הרב קוק:
“והנה בנוהג שבעולם כשישנם מלחמות של דעות, ישנם כאלה שהם מתנגדים לאיזה שיטה אבל התנגדותם היא רק בשלילה, מפני שמוצאים את הרעות הבאות ממנה, אבל כל זמן שלא ימלאו ידם לבנות שיטה אחרת שתנהיג את העולם בדרך רצויה וטובה ממנה, עוד לא השלימו את המבוקש.
על כן באשר לסדום היתה שיטה מדינית של שנאת החסד וקבעו על ידי זה הנהגה מסודרת, אם כן מי שחלק עליהם אין די לו רק בשלילת שיטתם, כי אם צריך להעמיד שיטה משוכללת ראויה להנהגה מדינית על פי דרכי החסד. וזאת היתה מדתו של אברהם, שתיקן (הנהיג) את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו “אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”.
אם כן, מאבקו של אברהם אבינו באנשי סדום לא היה בתקיפתם, כי אם בהעמדת אלטרנטיבה, משנה סדורה, הנהגה מעשית של חסד, שאחריה נמשכו והלכו המונים. אברהם פועל ומשנה את העולם לא באמצעות ביקורת מחריבה כי אם ביצירת אלטרנטיבה בונה.
זיהוי נקודת האמת בכל מקום
על פי רוב, הוויכוחים והמאבקים בחיים אינם בין “בני האור ובני החושך”. לרוב מדובר במערכת ערכים שונה או תעדוף או מתן משקל שונה לערכים שונים. עם זאת, לעיתים קרובות מחלוקות אלו מביאות ל”מלחמת קודש” נגד ערכי הצד השני, עד שכל האמצעים כשרים להשחרת העמדה השונה ובעיקר את אלו המחזיקים בה, כדי להבטיח בכך את “ניצחון” הקודש על החול, הנאור על הפרימיטיבי וכד’.
הרב קוק זיהה כי בכל עמדה ישנה נקודת אמת, “ניצוץ אלוקי” בלשונו. שהרי אם לא היה בה אפילו נקודת אמת, אותה העמדה לא הייתה קיימת במציאות. אין זה אומר שכל הדעות שוות או זהות, ומכאן שאין אמת, אלא שיש דעות שנקודת האמת בהן עשירה ומפותחת יותר בהשוואה לדעות אחרות. הוא מביא דוגמה מהעולם הבוטני, שבו כוח הצמיחה בארזי הלבנון גדול יותר מהכוח באזובי הקיר. לכן, במקום לנהל מלחמת חורמה בדעות כוזבות יש לזקק את נקודת האמת שבהן ולהעצימן, ולהביאן בתוך דעה גדולה ומקיפה יותר מזו הכוזבת. במצב כזה, גם הדעה שלנו תזדקק ואולי אף תגדל אם תכיל בתוכה את נקודת האמת (בלבד) שיש בעמדה הניצבת לעומתה.
הרב קוק כתב על כך במאמר למלחמת הדעות והאמונות (אורות, זרעונים, עמ’ קכט; בתוספת הסברים בסוגריים):
“…יודעת היא כי בכל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלוקי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות… אלא שהם בהדרגות שונות. כשם שכח הצומח אחד הוא ומתגלה בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר בקיר, אלא שבראשון הוא בא בצורה עשירה ומרובה ובשני בצורה עניה ומעוטה, כן אור הניצוץ האלוקי בא בגבוהה שבדתות ואמונות (=השקפות) באופן עשיר ודרך רוממה, ובירודה שבהן באופן מטושטש, בעוני ושפלות.
לכן תחת לדחות את כל תכן הארג המחשבי (=במקום לבטל את כל אותה עמדה) שהניצוצות הקטנים של הטוב מתחילים להתנוצץ ממנו (=שיש בו גם ניצוצות של אמת) ושהם בעצמם מצודדים נפשות ללכת אל עמקי התהום (=אבל היסחפות אחר אותן דעות, עלולה להוריד את האדם לבאר פי שחת)… עלינו להרבות את האור המקורי (=להראות את העמדה הרחבה והעמוקה יותר, שתכלול גם את אותו ניצוץ אמת שקיים באותה דעה מסוכנת, וכך לעודד אנשים ללכת אחרי הדעה האמיתית יותר מבלי להילחם ולגדוע את העמדה המנוגדת)”.
הרב קוק מסיים בנימה אופטימית שלעתיד לבוא האדם ידע בעצמו לברור את נקודות האמת בכל עמדה מבלי להילחם בצדדים השליליים שבה:
“ועתידה הסבלנות להתפשט, עד שיוכל רוח האדם בכללו למצוא את הניצוץ הטמיר בכולן, וממילא יזרק כל הסיג הלאה”.
לסיכום
ספר בראשית נקרא ‘ספר הישר’ (מסכת עבודה זרה כה, א) בגלל ישרותם של האבות ומידותיהם הנעלות שמהן ניתן ללמוד. סיפורי האבות והאימהות נועדו להטמיע בנו את מידותיהם בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה”, שתינתן רק בחומש שמות.
יהי רצון שנזכה ללמוד מאברהם אבינו ונילחם בתקיפות על עמדות ערכיות ומוסריות, אך על ידי העמדת עמדה סדורה ופוזיטיבית שאינה לעומתית בלבד. ולוואי שנצליח לסגל מבט של ענווה המחפש את נקודת האמת בכל עמדה ונשאף לתקן את המציאות ולהתפלל לכך שייתמו החטאים ולא החוטאים, כי אנשים
אחים אנחנו.