אורי סובוביץ’
שיימינג
“בִּיוּש (באנגלית: Shaming) הוא פרסום התנהגות שלילית של אדם על מנת לביישו, וכן פגיעה מסיבות דומות במוניטין של מותג או ארגון. בימינו אמצעי נפוץ לביוש הוא האינטרנט והרשתות החברתיות” (ויקיפדיה, ערך ביוש).
בעידן האינטרנט שבו אנו חיים, היכולת לבייש אדם ולהכלים פניו בפרהסיה הפכה לקלה, זמינה ומהירה מאי פעם. השיימינג אינו מוגבל לכמות האנשים בחדר ואינו מצריך התעמתות חזיתית מול האדם המבויש. אדם יכול להתעורר בוקר אחד ולגלות כי תמונה מביכה שלו הפכה לנחלת הכלל או שפוסט המאשים אותו במעללי שווא הפך לוויראלי. תחושת הבושה אינה תלויה בגיל, וכבר השתברו קולמוסים רבים על השלכותיה הרות האסון. גם בארץ פורסמו כמה מקרי התאבדויות, הן של מבוגרים והן של בני נוער, בעקבות מקרי ביוש ברשת.
אך מה קורה כאשר אדם מואשם באשמת שווא? האם במקרה כזה מותר לו לטעון לחפותו גם במחיר ביוש האדם שהאשים אותו? כנראה שרובנו היינו עונים על שאלה זו שאם המטרה לא הייתה לבייש אדם אחר אלא רק להגן על שמו הטוב ולטעון לחפותו, הרי שזו פעולה מתבקשת גם במחיר ביוש אדם אחר.
תמר חשבה אחרת, ובזכותה זכינו למסר חינוכי לדורות.
יהודה ותמר
סיפור יהודה ותמר המתואר בפרשת וישב מורכב מאוד ומעלה שאלות נוקבות ומתבקשות. חז”ל דנו באריכות בפרטי הסיפור ובשאלות שונות העולות ממנו, אך מצד אריכות הדברים ומורכבותם, לא נעסוק בהן אלא בסיפור המקראי עצמו שהביא להחלטותיהם האציליות של תמר ויהודה.
בתחילת פרק לח מתוארות לקיחתו של יהודה את בת שוע הכנעני לאישה והולדתם של שלושת בניו: ער, אונן ושלה. יהודה משיא את תמר לבנו הבכור ער, ולאחר שער נפטר, יהודה מבקש מבנו השני, אונן, לשאת את תמר לאישה כדי ליצור המשכיות לאחיו. באופן מפתיע, לאחר שאונן נושא את תמר לאישה, אונן נפטר גם הוא. חז”ל מדייקים מהפסוקים כי ער נענש ונפטר משום שנמנע בכוונה מלהכניס את תמר להיריון “כדי שלא תתעבר ויכחיש יופיה” (רש”י בראשית לח, ז). אונן נענש על כך שנמנע גם הוא מלהכניס את תמר להיריון כי ידע שהילד יקרא על שם אחיו ער (בראשית לח, ט): “וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו”.
יהודה מחליט להימנע מלחתן את תמר עם שלה, בנו הצעיר, כי חשש: “כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו, וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ” (שם).
המשך הסיפור המקראי לא מכסה מאיתנו את האתגרים ואף את הנפילות של אבותינו, כדי שנוכל ללמוד כיצד אנשים גדולים הכו על חטא ותיקנו את מעשיהם. המקרא מתאר כי לאחר פטירת אשת יהודה, תמר, שציפתה לחזור למשפחת יהודה ולא נענתה, שמעה כי יהודה הולך תמנתה. היא חיכתה לו על אם הדרך מחופשת באופן שלא יוכל לזהותה, ויהודה, שחשב שמדובר בקדשה[1], “בא אליה” והשאיר לה עירבון עד לתשלום את חותמו, פתילו ומטהו. מאוחר יותר, שליחו של יהודה מחפש את ה”קדשה” כדי לתת לה את שכרה, אך לא פחות חשוב מכך – כדי לקחת את העירבון שיהודה השאיר בידה, “פֶּן נִהְיֶה לָבוּז” (שם, כג), אך לא מצא אותה שכן תמר חזרה לבגדי אלמנותה.
על פי הנוהג באותם הימים, היות שתמר הייתה מיועדת להינשא לשלה, אחיו הצעיר של שני בעליה הקודמים[2], היא הייתה אסורה לכל גבר אחר, ולכן כאשר יהודה שומע שתמר הרתה, הוא פוסק על פי הנהוג אז (שם, כד): “הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף”.
“צדקה ממני”
תמר יודעת שאם תגלה שהרתה ליהודה בכבודו ובעצמו ויתגלה שהוא הלך ל”קדשה”, היא אומנם תינצל אך המחיר לכך הוא שיהודה, נשיא שבט ומנהיג צאצאי יעקב, יבויש בפרהסיה. במקום זאת, תוך שהיא כבר מוצאת להישרף, היא בוחרת לשלוח ליהודה בצנעה רמז לזהות האדם שהביא להריונה (שם, כה): “הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה”.
רש”י (שם) משתף אותנו במחשבה שחלפה בראשה של תמר בשעה שהייתה צריכה להכריע אם להציל את חייה או את כבודו של יהודה:
“לא רצתה (=תמר) להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו. אמרה אם: יודה – מעצמו יודה, ואם לאו – ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים”.
יהודה, מצידו, היה יכול להדוף את הרמז ולומר לשואלים כי היות שהייתה בת בית אצלו, יכלה בקלות לגנוב את העירבון או סתם להתעלם מרמזיה של תמר. חלף זאת זכה גם יהודה לעמוד בניסיון, שממנו למדו לדורות, ואמר בקול רם: “צדקה ממני”. על פי פירוש רש”י, צדקה – בדבריה, ממני – היא מעוברת. יהודה, כשמו כן הוא, הודה בפומבי וספג את הבוז והחרפה, אך הציל בכך את חייה של תמר ואת כבודו האמיתי.
כבוד הבריות
את דברי חז”ל: “נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש ולא להלבין את פני חברו ברבים” הסביר הרב קוק שהכוונה היא שאל לאדם לרדוף אחר הכבוד שלו, אך עליו להכיר בערך כבוד האדם, שכן חיים ללא כבוד אנושי בסיסי אינם חיים, ולעיתים כבוד האדם חשוב יותר מחיי הגוף.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ו, מז):
“כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממידות הרעות המוציאים את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון הוא יסוד העולם, כי הוא מרומם את רוח האדם… על כן ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומדים בעצמם רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי אינו נחשב לחיים אנושיים”.
בהמשך דבריו הסביר הרב קוק כי אומנם אנשים נעלים מוכנים לספוג ביזיונות מהסביבה כדי להיות נאמנים לאמת הפנימית שלהם, אך זה לא מפני שהם אינם מכירים בערך הכבוד האנושי. לכן “נוח” לו לאדם לאבד את חייו ממש, ואפילו ב”מיתה משונה” כמו שריפה, ולו רק כדי להימנע חלילה ממצב שבו הוא מלבין את פני חברו ברבים – שם הבושה יותר ניכרת. ובלשונו:
“ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים. על כן נוח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפילו באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד (=מאבד) מדרגתו וערך חייו. על כן מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהיה נוח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת”.
לא אחת חז”ל מביאים אמירה חריפה כדי להביע עמדה עקרונית, גם אם במציאות האדם לא נדרש לקיים אותה בפועל. בהמשך הפסקה הרב קוק מדגיש שמצד קדושת החיים האדם לא באמת מחויב למסור את חייו כדי להימנע מלגרום בושה לחברו, אך מצד הרגשתו הטבעית והישרה הוא בהחלט נדרש להרגיש כך.
לסיכום
התורה מלמדת אותנו דרך סיפורי האבות, צדקותם, אך גם נפילותיהם ותיקונם, שיעור גדול לדורות. נדמה שאף שעברו כ-4,000 שנה מאז סיפור יהודה ותמר, וגם אם הסביבה, התרבות והטכנולוגיה עברו כברת דרך, הרי שהחיים האנושיים וההתמודדויות הבין-אישיות נותרו ללא שינוי.
תמר יכלה להציל את חייה על ידי אמירת האמת שהרתה ליהודה, אך בחרה שלא לביישו אף שזה היה יכול לעלות לה בחייה. יהודה היה יכול להתעלם מרמזיה של תמר ולתת לסיפור “למות” יחד איתה, אך בחר להודות בטעותו ברבים ולשלם את מחיר הבושה והמבוכה לאדם במעמדו. שניהם קיבלו החלטות אמיצות ואציליות על אף המחיר האישי הכבד, ובזכותם זכינו לקבל שיעור לחיים על חובתנו המוסרית לשמור על כבוד הזולת.
[1] “מקדשת ומזמנת לזנות” (רש”י שם).
[2] מה שנקרא בהמשך התורה דין ייבום.