אורי סובוביץ’
דג זהב או חכת דיג
אילו הייתה ניתנת לכם הזדמנות, איזו משאלה הייתם מבקשים מדג זהב? התשובה המיידית לשאלה הנפוצה הזו היא האפשרות לקבל משאלות נוספות ללא גבול… ובמציאות?
כולנו מתמודדים עם אתגרים בחיים. הקשיים יכולים להיות קשורים לבעיות פרנסה, בריאות, חינוך, פוריות, זוגיות, יחסי שכנות ועוד.
כיצד מתמודדים עם קושי?
האם משאלת הלב שלנו היא ל”נס”? לפתרון שמיימי או לגורם חיצוני שבבת אחת יפתור לנו את כל בעיותינו?
לכאורה, זה הכי קל ופשוט, אם כן מדוע לא לשאוף לכך ?
לקראת המפגש עם עשו
בפרשתנו, פרשת וישלח, יעקב אבינו שולח שליחים לעשו אחיו כדי לרכך את המפגש ביניהם לאחר עשרות שנים של נתק. יעקב חשש שעשו עדיין נוטר לו בליבו על גנבת הברכות, ולכן הוא שלח “כוח חלוץ” שיספר לעשו על בואו הצפוי של יעקב (בראשית לב, ו): “וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ”.
וכך פירש רש”י: “ואשלחה להגיד לאדוני – שאני בא אליך. למצוא חן בעיניך – שאני שלם עימך ומבקש אהבתך”.
כאשר חזרו השליחים ליעקב וסיפרו לו שעשו בדרך אליו עם ארבע מאות איש, יעקב התמלא פחד מהמפגש הצפוי[1]. בשל חוסר הוודאות מהמפגש הקרב, התכונן יעקב בכמה דרכים שונות במקביל: “התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון (=מתנה לעשו), לתפילה ולמלחמה” (רש”י בראשית לב, ט).
בתפילתו אומר יעקב (בראשית לב, יא): “קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת”.
יעקב הזכיר שהוא לא ראוי לאותם החסדים שזכה להם, וציין כי כשעבר את הירדן, כעשרים שנה קודם לכן, היה חסר כול וכעת זכה לחזור עם משפחה גדולה ועשירה.
פעלתנות בדרך הטבע או נפעלות על ידי נס
הביטוי “קטונתי מכל החסדים” מבטא ענווה, הכרה שהטוב המורעף על האדם אינו מובן מאליו, ושהאדם מצד מעשיו וזכויותיו אינו ראוי לכך.
אולם הרב קוק מפרש את המילה “קטונתי” לא כתיאור מעלתו של האדם, שלכאורה אינה ראויה לטובות שהאדם זוכה להן, אלא כפועל המתאר את “התקטנותו” של האדם. הרב קוק הסביר שמטרת האדם לפעול בעולם היא לקדמו ולתקנו, וכשהאדם פועל לטובה בעולם, אישיותו גדלה. לעומת זאת, כשהאדם “נהנה” מניסים, מקפיצות הדרך, מסיוע מצד שלישי מבלי להתאמץ בעצמו, הוא הופך לפסיבי, ולכן לא רק שאינו גדל, הוא אף קטֵן.
וכך כתב הרב קוק (עין איה חלק ב, ב, קצה):
“אדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מה שהוא בהם משולל מפעולה, אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן… אמנם הנס יבוא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, אם כן זהו אות (=סימן) כבר על קטנותו... אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל גם כן מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ה’ היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו”.
בהמשך דבריו הסביר הרב קוק שכשהרצון לפעול טוב מצטרף לידיעה כיצד לעשות זאת[2] – הוא יכול להביא ברכה גדולה לעולם ולהרבות את זכויותיו, כלומר, להגדיל את אישיותו. לעומת זאת, כשהאדם נפעל, הוא למעשה “חי על חשבון העבר” ולכן זה גורע מזכויותיו.
ובלשון הרב קוק (שם, קצד):
“ראוי הוא שיהיה (=האדם) אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים מקום לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם, שיהיה חפץ באמת להיות פועל, וכשיהיה חפץ זה מתחבר עם הידיעה האמתית יהיה ודאי פועל טוב. והנחת מקום לאדם להיות פועל נותן הטבע, אבל הנס מהפך את האדם לנפעל, כי הוא אינו יכול לעשות בזה מאומה, על כן מגרע כחו של אדם…”.
הסבר זה נשען על דיון בגמרא במסכת שבת (לב, א):”לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו”. מבואר בגמרא שאם אדם לוקח סיכונים מיותרים וסומך על הנס שלא ייקרה לו נזק, גם אם בפועל הוא יינצל מהסכנה, היותו ניצל בזכות הנס ולא בזכות התנהלותו הטבעית בעולם גורם לכך שהנס מנכה, כלומר מוריד, לו מזכויותיו.
מכאן אנו למדים שאל לאדם לרצות שבעיותיו ודאגותיו בחיים ייפתרו בדרך פלא או נס, משום שהנס מצמצם את האדם ומקטין את אישיותו מפני שהוא נפעל ולא פועל. על האדם לשאוף לעמול כל חייו, משום שעצם העמל מרומם את האדם ומגדיל אותו, ללא קשר או תלות בתוצאת עמלו.
קטנות שמביאה לידי גדלות
הרב קוק המשיך והסביר שהקב”ה מזמן לאדם בחייו אירועים שונים הדורשים ממנו לפעול כדי להתמודד עם אותן סיטואציות. או אז, עצם הפעלתנות בעולם היא ההידמות לקב”ה, ולא הפסיביות. ההתמודדות של האדם עם אירועי החיים, והפעולות שהאדם עושה על מנת כן מגדילות אותו ואת אישיותו משום שהן מולידות ומצמיחות בו כוחות חדשים. לעומת זאת, אם הוא נפעל ולא פועל להוסיף טוב בעולם, לא רק שאינו גדל, אלא למעשה מנכין לו מזכויותיו, כלומר כוחות חייו שנבנו בעבר על ידי עמלו ופעולותיו כעת מתמעטים בשל הפסיביות שלו. ובלשונו:
“כשהאדם הוא הולך ופועל על ידי המכשירים שמוצא לפניו ממעשה שמים (=האירועים שהקב”ה מזמן לאדם), הרי הוא מתדבק בדרכי ה’ יתברך פועל כל, והזכיות שלו מתרבות, וכיון שהן מתרבות ודאי אינן מתמעטות ומנוכות. אבל מי שעושין לו נס, באותו מעמד כבר חדל מהיות פועל, ובתור נפעל חי הוא על חשבון העבר, ומנכין לו מזכיותיו.
אבל בהיות האדם משתמש בכח הטבע, הוא יכול להכניס את עצמו להיות תמיד פועל, “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”. ובהיותו פועל בשכל טוב, מכיר הוא את עומק השמחה וההצלחה בחיים של פעולה, על כן אין זכיותיו יכולות להיות מנוכות. כי מה הוא מבקש, כי אם להיות חי חיים של פעולה תמידית”.
הרב קוק חידד את הדברים ולדבריו, לעיתים האדם נדרש להימצא במצבים של “קטנות”, של קושי, של אתגר. אולם הקושי שהקב”ה מזמן לאדם נועד כדי להוציא ממנו את גדלותו בזכות התמודדותו עם הקושי. יעקב, שהיה שרוי בקושי גדול לקראת המפגש עם עשו, כמבואר בפסוק (בראשית לב, ח) “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ”, הצליח בזכות התמודדותו (מבלי להסתמך על הנס) להגיע בהמשך הפרשה לגדלות שהתבטאה במאבקו עם המלאך.
ובלשון הרב קוק:
“…על כן אמר תחילה “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך”. אמנם באה לו אחר כך הגדלות על ידי חיים של פעולה, “כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”.
לסיכום
בעולם שמקדש את זכויות הפרט ועוסק בהן לעיתים קרובות יותר מאשר בחובות הפרט, מרענן ללמוד מגישתו של יעקב שמכיר בטובות שזכה להן אף שבחווייתו האישית לא היה ראוי להן.
אך הדברים אמורים גם לגבי האירועים והחוויות הפחות נעימים העוברים על האדם. הקשיים והאתגרים הניצבים בפניו אינם “תקלה” אלא הזדמנות מכוונת לצמיחה. התמודדות עם קשיים ומשברים, מציאות של “קטנות” מכל סוג שהוא, היא שדוחפת ומזמינה את האדם להתמודד, לפעול, לגדול.
[1] לפי רש”י שמא ייהרג או יהרוג אחרים בקרב הצפוי.
[2] ראה לעיל דברינו בפרשת נח.