אורי סובוביץ’
עולם של בדידות
דיכאון נחשב לאחת המחלות הנפוצות ביותר במאה ה-21, כאשר בדידות היא אחד הגורמים המרכזיים למחלה. כתשעה מיליון אזרחים בריטים העידו ש”בדידות היא חלק עיקרי בחייהם”. ראשת הממשלה לשעבר, תרזה מיי, מינתה שרה לענייני בדידות ואמרה כי בדידות “זו המציאות העצובה של החיים המודרניים עבור יותר מדי אנשים”.
ישנן חברות טכנולוגיות שפיתחו מוצרים ושירותים המנהלים שיחה עם זקנים שחיים בגפם ללא מבקרים או חברה, רק כדי לגאול אותם, לכאורה, מבדידותם.
האם ניתן “לנצח” את הבדידות?
האם אפשר להיות לבד אך לא בודדים?
האם בדידות היא רק תוצאה של נסיבות חברתיות או שמא זה גם תלוי בנו ובמעשינו?
“תורת חסד על לשונה”
בפרשת השבוע, אליעזר עבד אברהם נשלח על ידי אברהם לחפש אישה לבנו יצחק. לאברהם, איש החסד, חשוב שהאישה המיועדת לבנו, ממשיך דרכו, תהיה אף היא בעלת מידות התואמות לעולם הערכי שאותו הוא פועל להנחיל בעולם.
אליעזר יוצא לדרך ומתפלל לקב”ה שיעשה עימו חסד ויזמן לו בבאר אישה שתתאים ליצחק. תפילתו היא שיפגוש נערה שכאשר יבקש ממנה לשתות, היא תציע לו מיוזמתה להשקות לא רק אותו אלא גם את גמליו: “וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם… וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי” (בראשית כג, יב–יד). כשבקשתו מתמלאת, הוא יודע כי מצא את מבוקשו.
החסד כמרפא לבדידות
הרב קוק, כדרכו, בחן את המציאות מצידה הפנימי, הרוחני, המחשבתי והרגשי, ולא רק מצידה הפיזי. הוא זיהה כי כשאדם “בודד במחשבותיו”, כלומר, מחשבותיו של אדם עסוקות רק בעצמו, הוא עשוי להגיע לעצבות גדולה, גם כאשר בפועל הוא מוקף באנשים. וכך כתב (אורות הקודש, ג, עמוד קמז):
“האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה”.
גם הפסיכולוגיה יודעת לקשור בין בדידות פיזית לדיכאון, אך הרב קוק מרחיב את מושג הבדידות מהמציאות הפיזית אל המציאות הפנימית שהאדם שרוי בה. הוא מסביר שאדם המתעסק רק ב”דבר גורלו הפרטי”, באינטרסים ובצרכיו האישיים בלבד, גם אם הוא מוקף באנשים רבים ואינו בודד במובן הפיזי, הוא עלול להגיע לייסורים גשמיים ורוחניים, שכן הוא צמצם את עולמו הרוחני ששואף להיות אין-סופי אל תוך ארבע אמותיו בלבד.
הרב קוק הוסיף:
“אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים לכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה”.
הרב קוק הסביר שככל שאדם יצליח לצאת “ממסגרותיו הפרטיות” באופן שמחשבותיו ורצונותיו לא יצומצמו בעיסוק בעצמו בלבד, אלא יתרחבו לטובת מעגלים רחבים יותר – כך גם יחסו למקומו הפרטי יתאזן ויתבסס בצורה ראויה. לא מדובר בביטול הצורך הטבעי של האדם לדאוג לצרכיו האישיים, אלא ביצירת איזון נכון, כך שהאדם לא יישאר אגוצנטרי ומרוכז בעצמו בלבד. מדובר בתהליך התבגרות הדומה לתינוק שככל שגדל ומתבגר, כך עובר מדאגה לצרכיו ורצונותיו האישיים בלבד לדאגה, רגישות ואכפתיות לצורכי הזולת.
הרב קוק המשיך והסביר גם בדרך החיובית, שככל שאדם יוצא מפרטיותו – כך גדלה שמחתו. הסיבה לכך היא שלפי תורת הסוד “האור האלוקי”, השכינה או הברכה לא יכולים לחול במקום ריק או מזערי אלא רק במקום שיש בו ממשות. לכן, ככל שאדם ירחיב את אישיותו ואת מעגל הזהות שלו מהמקום המזערי שעסוק רק בעצמו למקום רחב יותר שאכפתי ודואג לקבוצת אנשים וקהלים רחבה יותר, כך הוא יגדיל את ממשותו, עד שלברכה ולשמחה יהיה מקום לשרות שם. ובלשונו של הרב קוק:
“וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלקי… (ו)איך תשרה באתר (מקום) שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנוכית לבדה?”
יוצא אפוא שחסד מבטא את הרצון לצאת מה”פרטיות האנוכית” לעבר הדאגה לאחר. החסד מוציא את האדם מבדידותו, מרחיב את ישותו ומעניק לו שמחה.
עולם הפוך ראיתי
אושר הוא דבר חמקמק כל כך עד שלעיתים נדמה כי מי ששם לו את האושר למטרה יתקשה מאוד להשיגה.
אנשים באופן טבעי ואינסטינקטיבי דואגים בראש ובראשונה לעצמם, וכדי להגיע לאושר הם מרבים בנכסים ובתענוגות. בימינו העולם עוסק הרבה יותר בפרט ובזכויותיו ופחות בחובותיו ובתפקידו כלפי הכלל. ובכל זאת, כאמור, על אף עליית רמת החיים והדאגה לזכויות הפרט במאה הנוכחית, היקף האנשים המדוכאים רק עולה, ובאופן מפתיע בעיקר במדינות מפותחות ועשירות.
הרב קוק מחדש שהאנושות (עדיין) פועלת בצורה הפוכה. במקום לראות באושר מטרה, ובדאגה “לפרטיות האנוכית” אמצעי, על האנושות לראות ביציאה מהמקום הפרטי מטרה, ואז ממילא האושר יהיה התוצאה הנלווית לכך.
מה מוליד אהבה?
האדם מעניק למי שאוהב, ולכן באופן טבעי נמשך לדאגה לעצמו. כיצד ניתן לחנך אדם להעניק לסובבים אותו שאותם לא בהכרח מכיר או אוהב?
הרב אליהו דסלר[1] כתב על כך בספרו מכתב לאליהו כי יותר משהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה. כלומר, אנחנו מכירים טובה למי שנותן לנו, אך אוהבים בעיקר את מי שאנחנו מעניקים לו. והדוגמה הטובה ביותר לכך הם ילדינו. ככל שאדם יצא מחוגו הפרטי ויעניק יותר לסובביו, כך ימצא יותר שמחה ואהבה, שני המרכיבים המבוקשים ביותר בעולם.
ביטוי לכך אנחנו מוצאים באהבה בין יצחק לרבקה. בשונה מתיאור האהבה ממבט ראשון בין יעקב לרחל, אצל יצחק היה “שידוך” ולא תהליך הכרות רומנטי. האהבה לא הייתה הסיבה לנישואין אלא דווקא התוצאה של הקשר: “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ” (בראשית כה, סז). על פי סדר הפסוק, יצחק קודם הביא את רבקה אל ביתו, נשא אותה לאישה ודאג לצרכיה, והאהבה הגיעה כתוצאה מהנתינה ולא כסיבה לה.
לסיכום
“יפה שיחתם של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים” (בראשית רבה ס, ח). התיאור המפורט של מאורעות אליעזר בחיפושיו אחר בת הזוג ליצחק, והחזרה על הסיפור לפני הפגישה ולאחריה, מדגישים את החשיבות שהתורה נותנת למידת החסד המצויה ברבקה כערך חינוכי לדורות. מידת החסד מתאפיינת ביציאתו של האדם מפרטיותו, מהאינטרסים הצרים שלו, ודאגה במחשבה ובמעשה לזולת.
בחיבור הדברים אלינו ולתקופתנו – התרופה לבדידות, לניכור ולעצבות השוררים בעולם היא יציאה מהפרטיות הסוגרת עלינו. הבדידות הפיזית אומנם לעיתים בלתי נמנעת, אך היציאה מהעולם הפרטי לעבר מחשבה ודאגה לזולת היא לגמרי בבחירתנו. יש בכך בשורה גדולה, שכן גם אנשים החיים בבדידות פיזית יכולים לבחור לצאת מבדידותם הפנימית ולעסוק בזולת ובכך לזכות בשמחה.
החינוך צריך להתרכז בתביעה לגדלות, להרחבת המיקוד שלנו מעצמנו לזולת. ככל שנשכיל לתבוע זאת מעצמנו, כך נזכה “לרפא עולם שבור”[2].
[1] מגדולי המשגיחים ובעלי המוסר בדורות האחרונים.
[2] ביטוי של הרב פרופ’ יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה שנפטר בסמיכות לפרשת חיי שרה.