אורי סובוביץ’
מי עובד אצל מי?
מערכת משפט קיימת בכל מדינה בעולם, גם אם שיטות המשפט, האוטונומיה של השופטים לפסוק כראות עיניהם והבנתם, והערכים שלאורם פועלים השופטים שונים ממקום למקום.
כבר בעולם העתיק נודע משפט שלמה (מלכים א פרק ג) שבו השכיל שלמה לזהות את אם התינוק החי, ובזכות כך כל העם הכיר בחכמתו. הסיבה ששלמה זכה בחכמה מופלגת מופיעה מספר פסוקים קודם, שבהם מתואר כי בחר למקד את בקשתו מהקב”ה לא באריכות ימים, עושר או הצלחה במלחמותיו אלא “וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה” (שם, ט). העם העריך את שלמה לא רק בזכות תבונתו וחכמתו, שנודעו למרחקים, אלא בעיקר “כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט” (שם, כח), כחכמה שבאה לשרת את העם.
מנגד, כשש מאות שנה מאוחר יותר, ביוון העתיקה, נודע משפט סוקרטס, שבו הועמד לדין הפילוסוף מאתונה באשמת קלקול הנוער וכפירה באלי העיר. בתום המשפט נידון סוקרטס למוות והוצא להורג בשתיית רעל. בשונה משלמה המלך, שראה עצמו כמשרת ציבור ודאג לכל אדם, סוקרטס זלזל בהמון הנבער וראה בהם עדר הזקוק למנהיג שיצווה עליו כיצד לנהוג.
הפער ביניהם מחדד את השאלה: האם השופטים והמנהיגים הם אליטה משכילה שתפקידה לחנך את העם לערכים הרצויים הנשגבים מהבנתו של ההמון או שמא על השופטים לראות את עצמם כבעלי הזכות דווקא לשרת את העם? ואולי בכלל יש סינתזה אפשרית בין שתי האפשרויות?
הקריטריונים הנדרשים לשופט
פרשתנו אינה נקראת, גם לא ברמז, על שם מתן התורה שניתנה בה או על שם משה רבנו, מנהיג ישראל שהוריד את לוחות הברית לאחר הוצאת העם ממצרים וקריעת ים סוף. למעשה, אין אף פרשה על שם משה רבנו, שמעולם לא ראה את עצמו בתור הנושא אלא רק כמשרת משהו שגדול ממנו. פרשתנו קרויה על שם יתרו, חותן משה, שהתורה מספרת שהיה בכלל כוהן מדין, אך היה אדם חכם בעל עין טובה וחדה. עין טובה, משום שהוא זיהה את כל הטוב שעם ישראל זכה לו, גם כשהעם עצמו המשיך להתלונן. עינו החדה באה לידי ביטוי שלו שאם משה ימשיך לשפוט בעצמו את העם מבוקר עד ערב, בסופו של דבר: “נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ” (שמות יח, יח).
משה רבנו העביר לעם ישראל את התורה שעל פיה עליו לנהוג, אך במקביל שימש כמשרת ציבור, השופט את העם מבוקר עד ערב. יתרו יעץ למשה למצוא שופטים נוספים שיוכלו לשפוט את העם בנושאים הפשוטים והקלים, ולהפנות למשה את הסוגיות הסבוכות והכבדות. יתרו לא הסתפק בהצעה לייצר מערכת משפט מבוזרת, אלא אף הגדיר בחכמתו מי הם האנשים הראויים לשפוט את ישראל: “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע…” (שם, כא). על פי רש”י, מדובר באנשים שלא יחניפו או יכירו פנים, בעלי הבטחה שניתן לסמוך על מילתם, ולא פחות מכך: “שונאי ממון”.
לשפוט על בטן ריקה
הגמרא במסכת שבת (י, א) מתייחסת לפסוקים מפרשתנו העוסקים במשה השופט את העם מבוקר עד ערב, ושואלת: עד מתי יושבים בדין (מנהלים את המשפט)? רב ששת האמורא ענה באופן תמוה לכאורה כי המשפט צריך להתנהל רק עד לזמן הסעודה, כדי שהשופט לא יגיע למשפט ב”בטן מלאה”.
הרב קוק מפרש את דברי רב ששת תוך התייחסות לסוגיית תכלית המשפט וחיי החברה בכלל. לדבריו, חברה שמעלה על נס את סיפוק התאוות החומריות (כסף, שררה, ריבוי נשים או כל דרך שבה האדם בוחר להגשים את תאוותיו הגשמיות), ממילא מטרת מערכת המשפט בחברה כזו תהיה לאפשר לפרט את הזכות לחיות את חייו בכל דרך שיבחר, ובלבד שלא יזיק לאיש. ממילא, באופן סימבולי, השופט אמור להגיע למשפט ב”בטן מלאה”, כלומר להגיע אף הוא למשפט לאחר שמילא את כרסו.
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת א, י):
“תכלית המשפט היא להעמיד את חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם? בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאוותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כי אם שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם (=כלומר, שסדרי החיים, החוק וכו’, יאפשרו לפרט לספק את תאוותיו ללא הפרעה).
והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט גם כן לנבוע ממקור אהבת התאוות החומריות, על כן יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבוא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם…”.
הרב קוק המשיך וכתב כי עם ישראל באמצעות התורה מבין את תכלית חיי החברה האנושית באופן שונה. הרי אם תכלית החיים הוא הצד החומרי, ברור שלבעלי חיים רבים יש עדיפות ויתרון על האדם מצד גופם החזק, הגדול, והמהיר יותר משל האדם,[1] ואם כך, אכן אין יתרון לאדם על הבהמה: “מותר האדם מן הבהמה? אין, כי הכל הבל…” (קהלת ג, יט). אך אם עיקר החיים הוא היכולת למלאם בטוב, צדק, טהרה וקודש, ממילא גם מטרת המשפט היא לאפשר לחיים האנושיים להוציא לפועל ולהביא לידי ביטוי ערכים נשגבים אלו.
ובלשון הרב קוק:
“תכלית החברה האנושית לא תובן אצלנו רק בסדרי חייהם החומריים ומילוי משאלותיהם הגסות, שבזה אין מותר לאדם מן הבהמה (=כלומר אין בכך יתרון לאדם על הבהמה), ועוד בכמה מעלות יש יתרון לבהמה רבה מצד החומריות על האדם. אמנם תכלית חיי החברה האנושית היא מצד שמהחיים האנושיים אפשר למלא חיים של אור וטוב, של צדק ודעת את ה’, חיים של רוח טהור והגיון קודש, הם יסוד החיים ומטרת החברה האנושית. לפי דעה זו, יהיה מקור המשפטים נאצל ונקדש מאד, מופרש ומובדל משיקוע תאוות חומריות, ומתנשא לתכלית הטהורה והעליונה של יסוד החברה”.
לסיכום
אנו חיים בתקופה שבה מתקיים מאבק על פניה של מערכת המשפט, תפקידה, סמכויותיה ויחסי הכוחות בינה לבין הרשות המחוקקת.
בשעה שבה מתפלפלים בסוגיית האקטיביזם השיפוטי אל מול ריסון שיפוטי, רמת מעורבות בית המשפט בקביעת הנורמות במדינה ומאבק בין הצדדים השונים על דמות השופטים הנבחרים, יש מקום לדון יותר בשאלת אופי החברה שאותה אנו מעוניינים לקדם.
לצד חשיבותן הגדולה של זכויות הפרט, יש עניין לדון גם על מטרתן. כיצד מוודאים כי הדיון סביב זכויות אלו אינו נסוב רק סביב הגשמת תאוותיו החומריות של הפרט? יתרה מכך, יש לרומם את השיח לכזה שמציבים כערך לא פחות חשוב מזכויות הפרט, את זכות החברה לחיות לאור ערכים נעלים (והחובה שהיא זכות של הפרט לקדם זאת).
השופטים יכולים להציב דוגמה אישית לחברה כולה, כאנשים שחיים מתוך צניעות ובניקיון כפיים, ומהווים מודל לחיקוי לא רק במידותיהם אלא גם בערכים הנעלים שאותם מערכת המשפט מייצגת ואליה החברה כולה צריכה לשאוף.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] ראו הקדמה ל”תפארת ישראל” של המהר”ל מפראג.