אורי סובוביץ’
מידת הדין או הרחמים?
מה בונה אותנו יותר – ביקורת או דברי חיזוק? מה מקדם אותנו יותר בחיים – שימת דגש על הדברים השליליים והחסרים שבנו על מנת להיות מודעים אליהם, לשפרם ולתקנם, או מיקוד המבט בדברים הטובים שבנו כדי להעצימם ומתוך כך יתחזקו ויתעלו גם החלקים החסרים שבנו?
מרבית בני האדם נוקטים בגישה ביקורתית וחיים בתודעה מתמדת שהם אינם טובים וראויים כפי שהיו רוצים להיות. ייתכן שההלקאה העצמית מביאה לעיתים גם לשינויים חיוביים, אך לעיתים קרובות היא מחלישה במקום ליצור מוטיבציה לתיקון, ומעלה את הסבירות לדיכאון. כתשובת המשקל התפתחה לקראת סוף המילניום הקודם תפיסת הפסיכולוגיה החיובית.
פרופ’ מרטין סלינגמן, פסיכולוג יהודי אמריקאי, הכניס בשנת 1998 את הפסיכולוגיה החיובית כענף מוכר בפסיכולוגיה, עת כיהן כנשיא האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. סלינגמן ואחרים כתבו שבאמצעות העצמת חוויות ותכונות חיוביות ומציאת משמעות בפעולות היום-יומיות ניתן לחזק את החוסן הנפשי ולהעצים את תחושת האושר. אך האם מספיק להרגיש טוב אם זה לא כרוך בתיקון טעויותינו ושיפור חולשותינו? לעומת זה, האם עדיף לחיות רק בתודעת תיקון כאשר המחירים עשויים להיות גבוהים מהרווחים, הן לאדם עצמו והן לסביבתו?
כמו תמיד, התשובה אינה בחירה בינארית בין חיפוש הנקודות החסרות להעצמת הנקודות החיוביות, אלא בסינתזה בין השתיים. ביקורת עצמית נוקבת המדגישה את החסרונות בלבד עלולה להחליש את האדם ולהביאו לייאוש ועצבות. טפיחה עצמית על השכם מבלי לתת את ה”דין” בפני המראה על החולשות והחסרונות שיש לתקן עשויים להביא לניתוק מהמציאות, לעמידה במקום, לגאווה ולפספוס ההזדמנות להשתפר ולהתקדם. רק מיזוג שתי התכונות, דין ורחמים, במינון ובאיזון המתאים, יסייעו לאדם לתקן את מידותיו ואורחות חייו, ולחיות במגמת שיפור והתעלות: “וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ” (זכריה ח, יט).
כוחו של וידוי
הרמב”ם פתח את הלכות תשובה (א, א) בהלכה העוסקת בווידוי על חטא:
כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: “איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו”. זה וידוי דברים. כיצד מתודין? אומר: “אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה”. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח.
בהמשך (שם ב, ב) הוסיף:
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם (יתחרט) על שעבר, שנאמר: “כי אחרי שובי נחמתי”, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם… וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.
הרמב”ם פסק שעל אדם הרוצה לחזור בתשובה, לשוב לנקודת הטהרה שקדמה לחטא, לעזוב את החטא, להתחרט עליו חרטה גמורה ולקבל על עצמו שלא לחזור על עברה זו בעתיד. למרות זאת הרמב”ם הוסיף כי כדי להנחיל מחשבת תיקון ושינוי במציאות יש לתת לה ביטוי מעשי, ביטוי בשפתיים. על האדם לבטא במילותיו כי הוא מצטער על מעשה כזה או אחר, והוא מקבל על עצמו לא לחזור לשם. בשונה ממחשבה מזדמנת וחולפת, ביטוי הווידוי בשפתיים מבטאת גמירות דעת, הצהרה בקול שמעתה והלאה האדם מקבל על עצמו להשתנות לטובה.
וידוי מעשרות
פרשת כי תבֹא עוסקת בין היתר במצווה מיוחדת הנקראת וידוי מעשרות. בתקופת המקדש, יהודי היה מגיע בסיומו של חג הפסח[1], לקראת בין הערביים של שביעי של פסח, ו”מתוודה” שבשלוש השנים שחלפו הפריש כסדר את כל התרומות והמעשרות מתבואתו לכוהנים, ללוויים ולעניים: “כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (דברים כו, יב-טו).
אף שהנוסח הנ”ל נקרא “וידוי מעשר”, בשונה מהווידוי הרגיל שבו האדם מזכיר את חטאיו, וידוי המעשרות הוא הזדמנות יוצאת דופן המזמנת את האדם להזכיר בקול רם את מעשיו הטובים, את הקפדתו על מתן התרומות והמעשרות לכל אלו שהוא מצווה לדאוג להם.
וידוי המצוות
הרב קוק כתב על מצוות וידוי המעשר ועל היחס בינו לבין הווידוי על העוונות. בפתח דבריו הוא התייחס לכך שככל שאדם גדול יותר כך הוא מודע יותר לפער בין המצוי לרצוי באישיותו ובמעשיו. המודעות למרחק בין עומק התביעה הפנימית שלו להתקדמות בעבודת ה’ ובעבודתו על מידותיו ואישיותו, לבין המקום שבו הוא נמצא בפועל מולידה ביקורת עצמית. מסיבה זו, צדיקים בדרך כלל ממעטים בערך עצמם ומעשיהם.
וכך כתב הרב קוק (עין איה על מסכת מעשר שני ה, טו; נמצא בתוך עין איה על ברכות ב, עמ’ 405):
כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה’, בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כן כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענוות צדק.
הרב קוק המשיך והסביר שעל אף חשיבות הביקורת העצמית, אם היא מוגזמת היא פוגמת בשלוות הנפש והשמחה. לכן נתנה התורה לאדם הזדמנות לשמוח ולבטא בשפתיו גם את מעשיו הטובים. כשם שיש תועלת בווידוי על העוונות כדי לתקנם, כך יש תועלת מדי פעם להזכיר לעצמנו בקול רם את מעשינו הטובים כדי לקבל מכך מוטיבציה וכוח להמשיך לפעול טוב.
וכך כתב הרב קוק:
עם כל זה אין טוב לאדם שמידה זאת (=ביקורת עצמית) תפעול עליו יותר מדי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלוות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב. על כן נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג”כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש ג”כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ”כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה’ ישרי דרך ג”כ בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה’. על כן הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות…
לסיכום
לקראת ימי הדין והרחמים, ראש השנה והימים הנוראים, נכון לעשות חשבון נפש בכנות ולהתוודות בפינו על הדברים השליליים שהיינו רוצים לשנות ולתקן בשנה הבאה. עם זאת, כדי לאזן את הביקורת העצמית, עלינו לזכור להתוודות ולהזכיר בקול גם את הדברים הטובים שעשינו וברצוננו להעצים ולחזק, ולא פחות חשוב מכך – לזכור להתבונן ולהעצים את הטוב גם בסובבינו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שבע שנות השמיטה.