אורי סובוביץ’
פרשת כי תשא – על כעס ויצירה רוחנית
השלכות הכעס
מדענים מאוניברסיטת הרווארד גילו כי כעס מוריד את רמת הנוגדנים מסוג A, קו ההגנה הראשון של המערכת החיסונית, למשך כשש שעות, כך שאנשים שנוטים לכעוס לעיתים קרובות חולים יותר. כמו כן, החוקרים גילו כי הכעס מביא לעלייה בהורמוני הלחץ העלולים ליצור דלקת בדרכי הנשימה ולהחמיר תופעות של חרדה כללית.
הכעס עלול לגרום לאדם להגיב בצורה חסרת פרופורציה ולומר דברים שעליהם יצטער מאוחר יותר, כאשר כבר יהיה מאוחר מדי.
הכעס אפוא אינו פעולה או תגובה רצויה או רציונלית, שכן היא פוגעת באדם הכועס ואינה מקדמת אותו. היטיב לבטא זאת שלמה המלך בספר קהלת (ז, ט):”אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ”. הכעס נותר לשכון בקרב הכסיל, שכן החכם מבין שעליו להתרחק מהכעס המזיק לו.
עם זאת, כיצד ניתן שלא לכעוס? הרי זו לכאורה תגובה אוטומטית. האם במקרים מסוימים יש מקום לתת ביטוי לכעס? וכיצד ניתן להפגין מורת רוח וחוסר שביעות רצון על פעולה שאין לה מקום, כלפי ילדים או תלמידים, ללא כעס?
“שוב מחרון אפך”
בפרשתנו, משה רבנו עולה להר סיני כדי לקבל את לוחות הברית. העם המצפה לחזרתו של משה במשך ארבעים יום, חושש שמא משה כבר לא ישוב, ולכן מבקש מאהרן למצוא חלופה: ” וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ…” (שמות לב, א). אהרן, שלפי חז”ל ניסה להרוויח זמן עד שמשה יגיע, ביקש מהעם להביא את תכשיטיו. העם נענה ברצון, ומהתכשיטים יצרו עגל מזהב שהביא לחטא העגל ולנפילה המוסרית והרוחנית של בני ישראל. במקום שהא-ל יהיה במרכז, והתורה והמצוות יסייעו לאדם לגלות ולממש את הייעוד האלוקי שלו, הרוח הוחלפה בעגל זהב חומרני. בעקבות כך, בפסוקים הבאים, המושג “חרון אף”, המבטא כעס, חוזר פעמים מספר בהטיות שונות, הן מצד הקב”ה, שכביכול כועס, והן מצד משה רבנו. משה מבטא את מורת רוחו בשבירת לוחות הברית ובהחלטתו להוציא את אוהלו מן המחנה, הרחק מן העם. על פי המדרש (תנחומא כז), על אף כעסו, הקב”ה חמל על ישראל ועל כן אמר למשה: “ודיבר ה’ שישוב אל המחנה. אמר לו (=הקב”ה למשה), אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?“, ובעקבות כך משה התרצה לחזור עם אוהלו למחנה.
עת לכעוס?
הרמב”ם התייחס לעניין הכעס וכתב (הלכות דעות ב, ג) שיש להתרחק מהכעס בכל מחיר, ואם אדם צריך לחנך את מקורביו ולהפגין בפניהם חוסר שביעות רצון ממעשיהם, עליו להעמיד פנים שהוא כועס אך בתוכו ישמור על יישוב הדעת:
וכן הכעס – מידה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה (=לחנך, להביע מורת רוח על התנהגות לא ראויה) על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס (=מנהיג) ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב – יַראה עצמו (=יעשה את עצמו) בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם (=לחנכם) ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס… ובעלי כעס אין חייהם חיים! לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש (=שלא יתרגש) אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים…
לעומת הרמב”ם, הרב קוק סבר (עין איה ברכות ו, כב) שכשאדם נתקל בעוול, הכעס ומורת הרוח מחויבים מן המציאות, כדי שלא לפתח אדישות כלפי חוסר צדק. גם במקרים מעין אלו, על האדם לעשות חשבון נפש מקדים עם עצמו ולבחון אם הכעס במקרה זה יביא לתיקון המידות בשל חוסר ההשלמה עם העוול או להפך, לפיתוח מידות שליליות:
כעס הלב הבא בטבע ונמצא גם כן לפעמים באיש שלם במידותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס על זה בטבעו כשיראה עוול וחמס וכיו”ב. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בעיוות הנעשה לא תגרור עימה כי אם דברים טובים ומידות ישרות, אז ראוי שיהיה הכעס גם כן כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהיה אמיתת המטרה טובה, אבל עימדה תקבל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כי אם הכעס הרצוני לבדו.
סיבות הכעס בחיינו
לרוב, מקור הכעס הוא הגאווה. האדם מצפה שהחיים וסובביו יתנהלו כרצונו, וכשזה משתבש, ואנשים נוהגים כלפיו או מדברים אליו בצורה שאינה תואמת לציפיותיו, הוא כועס. מכאן, שככל שהאדם עניו יותר ופחות מצפה שהחיים יתנהלו על פי ציפיותיו, הוא עלול פחות ליפול לכדי כעס.
עם זאת, הרב קוק (אורות הקודש, חלק ג, מוסר הקודש, יסוד הכעס והיצירה) כתב שישנה סיבה נוספת, פנימית ועמוקה יותר, שהיא מקור לכעס האצור באדם ובעולם. גלוי וניכר לעין שכאשר ילד קטן לא מצליח לבטא את עצמו ואת רצונותיו הוא כועס. זה נכון גם לגבי מבוגרים ואפילו ביחס לעמים. גם אצל אדם בוגר, כאשר יש לו כוחות פנימיים, אפילו כאלו שלעיתים הוא עצמו אינו מודע להם, שאינם מצליחים לצאת לאוויר העולם, המצב הזה מוליד בו עצבנות וכעס. כשאותו כישרון, כוח יצירה, מנסה לצאת לאור ללא הצלחה ובפועל נותר אצור בתוכו, האדם מרגיש סערה פנימית שאינה נותנת לו מנוח. במצב זה על האדם להיות רגיש וקשוב לקולות העולים מתוכו כדי להוציא לפועל ולבטא את אותו כוח רוחני. השתקת אותו הכוח עלולה לייצר אילמות פנימית, ואילמות סופה אלימות:
יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי. כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם… בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד עיצור כח היצירה. וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם…
ניתן אולי לומר, בהקשר זה, כי כעסו של משה רבנו נבע מאותו “עיצור כח היצירה”. לאחר ארבעים יום על הר סיני, משה ירד עם תורה גדולה שעם ישראל צריך להנחיל בעולם לאורך הדורות. התורה כבר ירדה מהשמיים, מההר, וביקשה להשתרש בקרקע המציאות, אך דווקא אז עם ישראל חטא והחליף את הרוח העצומה בעגל זהב. משה הבין שבשלב זה אין למי “לתת” את לוחות הברית והיצירה תישאר אצורה, ועל כן הוא שבר אותם בזעמו.
לסיכום
מידת הכעס מופיעה לרוב מהסיבה הלא נכונה – גאווה, על כך שהעולם לא מתנהל על פי ציפיותינו, ומכאן שהימנעות מכעס קשורה לעבודה על מידת הענווה. כאשר מדובר בכעס הנובע כתוצאה מתרעומת על עוולה שבמציאות, יש מקום לכעוס, ואין להישאר אדישים, ובלבד שזה יביא לפיתוח חוש הצדק ולא להתפרצות של תכונות רעות אחרות, והחכם עיניו בראשו. כשמדובר בכעס שנועד לחנך, די להציג פנים כועסות אך לשמור על שוויון נפש פנימי.
אך בפן העמוק יותר, כשאדם מזהה בתוכו כעס וחוסר שקט לא מוסבר שאינו נובע מאירוע ידוע, עליו לנסות לזהות את אותה “אילמות פנימית”. את אותו כוח רוחני, כוח יצירה, שמבקש להתגלות בעולם וטרם מצא אפיק לבוא לידי ביטוי. ככל שנהיה קשובים יותר וניתן יותר ביטוי לכוחות היצירה שבנו, ונסייע לאנשים כעסנים או אלימים לנתב את הכעס לכוח של יצירה, כך נזכה להרבות שלום בעולם.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד