מאמרים אחרונים

פרשת “כי-תצא”- שימו לב אל הנשמה

על מחיר האדישות ותיקונה כששמים לב אל הנשמה

אורי סובוביץ’

מחיר האדישות

בצד הכביש, ליד אחד מהיישובים השכנים למקום שבו גדלתי, עמדה במשך שנים ארוכות אנדרטה שעליה כתוב “מחיר האדישות”. השלט ביטא זעקה מרה וכואבת על חוסר האכפתיות והדאגה לזולת, שכן פעולה פשוטה וקלה יכלה למנוע אסון כבד. במשך מספר ימים שכב על הכביש לצד האנדרטה פגר של חמור, וכל העוברים והשבים עקפו אותו בזהירות והמשיכו בנסיעתם מבלי לדווח על כך ולבקש לפנותו. כעבוד כמה ימים איתרע מזלה של אישה שתוך כדי עקיפת הפגר התנגשה חזיתית ברכב ממול ונהרגה. אילו רק אדם אחד היה משקיע כמה שניות בדיווח לרשויות בבקשה לפנות את המפגע הבטיחותי, חייה של הנהגת היו ככל הנראה ניצלים.

תסמונת המופע של טרומן

בשנת 1998, עוד לפני שפרצו לחיינו תוכניות הריאליטי, יצא לאקרנים הסרט המופע של טרומן. טרומן, גיבור הסרט, מגלה בבגרותו שלמעשה כל חייו מצולמים בכל רגע נתון ומשודרים בשידור חי למיליוני צופים מסביב לעולם. כל הדמויות המוכרות לטרומן, לרבות משפחתו, שכניו וחבריו, הם למעשה שחקנים או ניצבים בסרט חייו. הסרט, שזכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, עורר דיונים רבים על ענייני מוסר, התמודדות עם מציאות דטרמיניסטית וכד’, אך עורר גם תסמונת פסיכיאטרית שנקראה “תסמונת המופע של טרומן”. אנשים שסבלו מהתופעה הרגישו שכל מציאות חייהם מבוימת, ואף הסובבים אותם הם בסך הכול שחקנים הפועלים על פי תסריט ומשננים טקסט שנכתב עבורם מראש. לא כדאי או נעים לסבול מהפרעה פסיכיאטרית, אך יש מסר חשוב שניתן ללמוד מהסובלים מהתופעה. גם אם הסובבים אותנו הם אנשים נורמטיביים שמגיבים בספונטניות למתרחש ואינם מדקלמים טקסט שנכתב עבורם מראש, כל אחד מאיתנו חי במעין סרט, אלא שבכוחו לכתוב את “סרט חייו”.

תסמונת המופע של טרומן חלפה בראשי בכל פעם שהתעלמתי מקבצן או כשפטרתי את מצפוני כשהגשתי לו מטבע בלבד. הרי ידעתי שבתרומתי הדלה לא סייעתי לקבצן באמת, אם כן מדוע לא טרחתי לתת לו סיוע כספי משמעותי יותר או לשאול בכנות לשלומו? המחשבה הראשונה שתמיד חלפה בראשי היא “כי כולם ככה”. מעולם לא נתקלתי באדם שנעצר ליד קבצן ובירר איתו לעומק כיצד ניתן לסייע לו באמת ולא הסתפק בתרומה סמלית שתשקיט את מצפונו. המחשבה הבאה שחלפה לי בראש, היא שאולי כולנו נוהגים בבחירה מלאה לחיות כמו טרומן, ולנהל את חיינו כמו ה”שחקנים לצידנו” כי כך כולם נוהגים…

התיקון לכך הוא לדמיין את כל העוברים ושבים ליד הקבצן כשחקנים-ניצבים בסרט שלנו, שאלמלא היו שחקנים, ודאי היו הופכים עולמות כדי לסייע לקבצן והיו שואלים אותנו בפליאה כיצד ייתכן שאנו לא עושים דבר כדי לסייע לו בצורה משמעותית יותר. הרי אלמלא הם עצמם היו “ניצבים” בסרט, הם ודאי היו עוטפים אותו בתשומת לב ומנסים להשלים לו את כל מחסורו. מיותר לציין שאין פה קריאה לחיות לפי תסמונת טרומן או להשתעבדות טוטלית לכל קבצן או נצרך, רק להתבונן סביבנו ולשים קצת יותר לב לאלו הזקוקים לכך.

לא תוכל להתעלם

הן בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, והן בפרשתנו, פרשת כי תצא, ישנה קריאה מהדהדת לערנות חברתית ולאזהרה נגד האדישות וההתעלמות. הפרשה הקודמת, פרשת שופטים, מסתיימת בפרשיית עגלה ערופה, שבה מתואר מקרה שבו גופת אדם נמצאה בשטח פתוח בין שני יישובים. בשל העובדה ש”לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ” (דברים כא, א), ואין מי שייתן דין וחשבון על האירוע, יוצאים שופטי העם, הסנהדרין, זקני העיר הקרובה לאירוע, והכוהנים, ועורכים במקום שבו נמצאה הגופה טקס שבו מביאים עגלה, עורפים אותה ואומרים “וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּּ” (שם, ז). וכי מישהו היה מעלה על הדעת ששופטי העם רצחו את האדם? רש”י שם הסביר, על פי הגמרא, שהם אומרים ש”לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה”. ייתכן שאם היו רואים אותו, נותנים לו לאכול ודואגים שלא יצא לבד בשעת לילה מאוחרת, האירוע לא היה קורה. על כך הם מקבלים אחריות בשם הקהילה כולה.

בפרשתנו, פרשת כי תצא, מופיעה כמה פעמים ברצף הקריאה שלא להתעלם מצרותיו ובעיותיו של הזולת, ואף לפעול אקטיבית כדי לתת לו מענה: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ” (שם כב, א-ד).

כמה קל ומתבקש היה בימי קדם להסיט את המבט מכבשת השכן שנגלית לעינינו מרוחקת מביתה כך שלא נצטרך להשיבה אל השכן. על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בשכן, והבעלים של הכבשה אינו מוכר לנו, מה יגרום לאדם לאסוף את הכבשה ולטפל בה עד שיגיע הבעלים ועל פי סימנים יבקש לקבלה חזרה? ומה בנוגע לסיוע בהקמת החמור שכרע תחת עומס הציוד שהשכן העמיס עליו באמצע יום שרבי? ובמונחי ימינו: האם אנו עוצרים בצד הכביש לסייע לחבר או אף לאדם לא מוכר בהחלפת צמיג הרכב? נוכל תמיד לתרץ לעצמו ברוח המופע של טרומן: הרי חלפו פה עשרות מכוניות לפנינו ולא עצרו, ומכאן שהמעשה הנורמטיבי הוא לא לעצור, אם כן מדוע שנהיה שונים? אך התורה קוראת לנו בקול: “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!”.

“מהות הנשמה העצמית”

במחשבה מעמיקה יותר, כאשר אדם אדיש למצוקות סובביו, הוא למעשה אדיש לנשמתו. ככל שאדם קשוב יותר לנשמתו, ומחובר יותר לנקודה הפנימית והטהורה שבו, כך הוא רגיש יותר למציאות סביבו ומתעלם פחות מקשיי הדרך של המתהלכים לצידו. הרב קוק כתב על כך שכשהאדם, או אפילו עם, שוכח את “מהות נשמתו”, ממילא הכול נעשה “מעורבב ומסופק”. אין אמת ברורה, אין טוב ורע, אין ערכים מחייבים, הכול יחסי ומסופק, כי “ככה כולם נוהגים”. ממילא, נורמות חברתיות לא יכולות לחייב, והסטנדרטים המוסריים והסולידריות החברתית הולכים ונעשים רופפים יותר ויותר. התיקון לכך הוא תהליך ה”תשובה”, חזרתו של האדם (והעם) אל עצמו, אל המקום והרצון היותר פנימיים ואותנטיים שבו. במקום התעלמות, האדם חוזר לשים לב לנשמתו.

וכך כתב הרב קוק (אורות התשובה, טו, י):

כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות. וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…

לסיכום

יש משהו מיוחד בלוח השנה ובמסורת היהודית המאפשרים ומזמנים בין סוף שנה לתחילת השנה העוקבת זמן להתעוררות פנימית, לתשומת לב ולמחשבה על כל הדברים שמהם התעלמנו ולהם היינו אדישים בשנה שחלפה. היופי הוא שהפנים והחוץ אינם וקטורים וכיווני פעולה מנוגדים. כשהאדם שב אל עצמו, אל שורש נשמתו, ממילא הוא שב ממקום טוב יותר גם אל הסביבה. “שימו לב אל הנשמה”[1], אין יקר ממנה.

מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד


[1] פיוט לתפילות הימים הנוראים שכתב רבי שמעיה קוסון במאה ה-16 בצפון אפריקה.



נשמע מעניין?

הרשמו ונחזור אליכם בהקדם