אורי סובוביץ’
ייחודיות מכילה
המתח בין לאומיות לאוניברסליות נוכח באוויר כבר משחר ההיסטוריה. הוגים רבים, יהודים וגויים, כתבו, הטיפו ופעלו למען כל אחת מהתנועות האלה. נדיר למצוא אדם או מפלגה שמקדמים במקביל את שתי התנועות, שלעיתים קרובות אף מתנגשות זו בזו.
התנועה הלאומית באה לתת במה וביטוי לכוחות שמבטאים את הזהות, הערכים והתרבות של העם. חששם של מצדדי הלאומיות הוא שתנועה אוניברסלית תמחק את הזהות הלאומית, וממילא גם את אותם הערכים הייחודיים וההיסטוריים של האומה, אותם נכסי צאן ברזל שעיצבו את אופיו ותרבותו של העם.
התנועה האוניברסלית מקדמת את ההכרה שכל בני האדם נולדו בצלם אלוקים, וממילא אהבה, דאגה וסולידריות ללא הבדל דת, גזע ומין הן תכונות הנפש המתבקשות מכל אדם. לשיטתם, הבלטה של תנועה לאומית עשויה להביא לגזענות, שנאה ופשעים, כפי שראינו לאורך ההיסטוריה.
על רקע העובדה כי הימין הפוליטי מזוהה עם התנועה הלאומית ואילו השמאל מזוהה עם התנועה האוניברסלית, לעיתים אנו עדים להאשמות קשות בין הצדדים, עם האשמת השמאל בפגיעה בערכים היהודיים והאשמת הימין בפשיזם. נציגי הימין הפוליטי תוקפים את יריביהם מהשמאל ומאשימים אותם כי הם “עוכרי ישראל” בשל העובדה כי הם מקדמים תפיסת עולם אוניברסלית ולא יהודית ואילו נציגי השמאל מאשימים את יריביהם מהימין הפוליטי כי הם פשיסטים שכן הם מקדמים תפיסת עולם לאומית על חשבון זכויות אדם אוניברסליות.
אם כן, כיצד שומרים על הייחודיות הישראלית מבלי לבטל זהויות אחרות?
כיצד מתמלאים באהבה לכלל הבריות והעמים מבלי לטשטש את הייחודיות שלנו?
אברהם
על פי המדרש (בראשית רבה מב, ח), אברהם נקרא “אברהם העברי” משום “שכל העולם מעבר אחד של הנהר והוא מעברו השני”. שני “עברי הנהר” מבטאים את השוני האידיאולוגי והאמוני – אברהם נאמן לתפיסת עולמו האחדותית בתקופה שבה יתר האנושות עסקה בעבודת אלילים.
אברהם נקרא בפינו “אברהם אבינו“, אך גם נכתב עליו בפרשתנו: “ונברכו בך כל משפחות האדמה”. אברהם אינו רק אביו של יצחק, אלא גם של ישמעאל (שמיוחס לאסלאם) וסבו של עשו (אדום, שמיוחס בחז”ל לנצרות). יתר על כן, על פי הגמרא במסכת ברכות (יג, א):”אברם הוא אברהם, בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו”.
מה ניתן ללמוד מאברהם אבינו בשילוב בין התנועה הלאומית לאוניברסלית? האם כיהודים אנו יכולים, ואף מחויבים, להכיר בתרומתנו הייחודית לאנושות אך במקביל גם ללמוד ולקבל מעמים אחרים ולדאוג לטובתם ורווחתם? ואולי הדברים אף תלויים וקשורים זה בזה?
על האיזון בין הלאומיות לאוניברסליות
על העושר וההרמוניה שבהופעת אנשים שונים, ולאומים בעלי אופי שונה וכישרונות שונים שיביאו בסופו של דבר לאחדות, כתב הרב קוק (אורות ישראל ה, ב):
“צדקה עשה הקב”ה עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד. כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להימשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם”.
אם כן, יש צורך בלאומים שונים שיביאו גוונים שונים ומשלימים לאנושות.
“יתר על כן, הרב קוק יצא נגד השיטה האוניברסלית הבאה לבטל את הלאומיות, משום שבכך העולם מפסיד את התרומה הייחודית שיש לכל עם” (מאמרי הראי”ה, הדרישה לכבוד הדגל):
הכרנו שהמחשבה הקוסמופוליטית[1], בהיותה שטחית ועומדת רק על ההערכה הכללית של האדם בכללות האנושות, בלא הבחנה של הרכוש הגדול המיוחד לכל עם ולכל גזע, מחשבה זו לא תביא לעולם את הברכה האלוקית ואת האושר הנצחי של אור החיים.
לעומת זה, השתקעות בפן הלאומי בלבד עלול להוליד שנאה וניכור לאנשים בני עם אחר. ברור שנטייה כזו אינה מבטאת את הלאומיות הישראלית, ומצביעה על חוסר הכרה והבנה של התפקיד שהתורה נותנת ללאומיותנו.
מטרת הלאומיות בישראל
עניין הלאומיות בישראל עמוק ורחב. אין כאן כדי לתת תשובה מעמיקה אלא רק התחלה של קווי מתאר כלליים של הסוגיה.
הלאומיות הישראלית מקושרת ומבוססת על ערכי התורה. מטרת התורה והמצוות היא לעדן את האדם, להעלות אותו מתאוותיו ורצונותיו הגשמיים (שלעולם יהיו פרטיים ואנוכיים) לעבר שאיפות כלליות יותר. לא מדובר בשאיפות אבסטרקטיות, הרגשות נעלות או דיבורים באוויר. היהדות משלבת בין עולם של אידאות עליונות לפרקטיקות מאוד מפורטות ומעשיות המשרתות ומגלמות את אותן האידיאות. עולם הרוח והמחשבה היהודי רחב ועשיר ביותר, אך כדי לממשו במציאות יש לא פחות מתרי”ג מצוות ועוד אין-ספור מצוות שקבעו חכמים, תקנות ומנהגים.
ועדיין, כשהיה צריך לתמצת את היהדות כולה לכלל אחד שמקיף ומייצג את כל מערכת המצוות והערכים המסועפת הזו, תמצת זאת רבי עקיבא באמירה פשוטה: “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה” (ירושלמי נדרים ט, ד). וכשבא גר אחד להלל הזקן וביקש להתגייר כשהוא עומד על רגל אחת, ענה לו הלל: “מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד…” (שבת לא, א). כלומר, מטרת סט המצוות והערכים היהודיים היא להוסיף אהבה לכול, ולא להסתגר או להפיץ לאומנות שזורעת שנאה.
בדומה לכך, בספר דברים (כח, ט) נאמר: “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו”. מסבירים חז”ל (ספרי דברים פי’ מט) שמשמעות המילים “ללכת בדרכיו” היא לדבוק במידותיו של הקב”ה: להיות רחום, חנון וגומל חסדים, בדומה למידות הקב”ה, שברא ומקיים בחסדו את המציאות. במידות אלו יש לנהוג כלפי כל אדם ועם, ולא רק כלפי יהודים.
אם כן, הבחירה באברהם אבינו לייסד אומה שתמשיך את דרכו נועדה כדי שבני בניו יביאו ברכה לאנושות כולה, שכפי שמתואר בפרשה (בראשית יח, יט): “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו”.
הרב קוק תמצת רעיון זה (אורות ישראל א, ד):
“עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטָבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה…”.
אך לא רק במישור הפרטי, גם במישור הכללי הלאומיות הישראלית צריכה להכיר בתפקידה להביא לעולם את ערכי התורה והמוסר ואף לעדן את הלאומיות שבכל עם כדי שיבוא לידי ביטוי בצורה היותר מזוככת וללא סייגים, כפי שכתב הרב קוק (אורות ישראל ה, א):
“ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלוקית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי”.
אם כן, יהודי שמבטא את לאומיותו בשנאת זרים, חוטא למצווה עליו כיהודי, הן במישור הפרטי והם במישור הלאומי.
לסיכום
בעולם מתוקן, כל לאום תורם לעולם את אופיו הייחודי ובכך נוצרת אנושות עשירה ומגוונת יותר. ביטול הלאומיות עלול להביא לדילול העושר התרבותי והלאומי ולהביא לאחידות דלה ומזויפת. לכן, מצד אחד, יש להישמר מלאומיות מסוגרת שרואה רק את עצמה ומצֵרה ללאומים אחרים, אך מצד שני, יש להישמר מאוד מטשטוש הייחודיות הלאומית רק בשל חשש מלאומיות מבודדת ולעומתית. מטרת הלאומיות הישראלית שנשענת על אדני התורה והמצוות היא להביא לעולם את הקדושה, את אהבת הבריות ואת התביעה למוסר ולערכים נשגבים, וככזו, עניינה להיטיב לאנושות כולה.
[1] תפיסה המבקשת לראות את האנושות כקהילה אחת, ומקדשת את הנאמנות למין האנושי כולו.