אורי סובוביץ’
פרשת מצורע – החיים והמוות ביד הלשון
מעלת האדם
ישנה מחלוקת בין הפילוסופים היווניים לחכמי ישראל מהי מעלתו העיקרית של האדם. הראשונים סברו שתפארת האדם היא יכולתו השכלית, ועל כן העריצו את החכמה האנושית. חכמי ישראל, לעומת זאת, הכירו בכך שהאדם נבדל בכוח הדיבור שבו. יצירת האדם בספר בראשית מתוארת כך (בראשית ב, ז): “וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”. את המילים “ויהי האדם לנפש חיה” מתרגם אונקלוס[1]: “לנפש ממללא”, כלומר לנפש מדברת, בשל מעלתו הנבדלת ביכולת הדיבור.
עם זאת, ככל שכוח מסוים מרכזי יותר באדם, וככל שהשימוש בו לטובה עוצמתי יותר בכוח הבנייה שבו, כך גם ניצולו לרעה עוצמתי יותר בפוטנציאל ההרס שבו. שלמה המלך כבר אמר בספר משלי (יח, כא) כי “מוות וחיים ביד לשון“. לשונו של אדם יכולה להפיח חיים, להביא מזור, לחזק ולהעצים. אך דיבורו עלול גם להחליש, לפגוע, לסכסך, להשפיל וחלילה אף להביא למוות.
כיצד ייתכן לומר שכוח הדיבור מרכזי כל כך ומשפיע אף יותר מהמעשים? איך ניתן להסביר שכוח הפגיעה של הלשון מסוכן עוד יותר מפגיעה פיזית?
מצורע
פרשת מצורע, כמו גם פרשת תזריע, עוסקות בעיקר בנגע הצרעת. חז”ל (מסכת ערכין טו, ב) מפרשים את המילה מצורע בנוטריקון: מצורע – מוציא שם רע. את הלימוד שהצרעת היא עונש על חטא לשון הרע מסבירים על ידי סמיכות הפסוקים (דברים כד, ח-ט) העוסקים בנגע הצרעת לחטאה של מרים אחות משה, שלקתה בצרעת לאחר שדיברה לשון הרע על אחיה משה. בין חטאי הדיבור כלולים לשון הרע, הוצאת שם רע ורכילות ואת ההבדל ביניהם מסביר הרמב”ם כך (הלכות דעות ז, ב):
אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני ואע”פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם.
יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו (=איסור) זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע”פ שאומר אמת, אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב “יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות”.
הדיבור הנגוע הביא לנגע ששורשו הוא חטא רוחני, ולכן אדם שזיהה נגע זה בגופו (או ברכושו) לא פנה לרופא אלא לכוהן – המנהיג הרוחני, שיסייע לו לתקן את הפגם המוסרי שבמקור החטא וכך נרפא ממחלתו.
“הכול דיבורים…”
אנשים נוטים להקל ראש בחומרת הדיבור ותוצאותיו ולכן מרשים לעצמם לשחרר את חרצובות לשונם ללא בקרה. חז”ל, לעומת זאת, החמירו מאוד בעוון לשון הרע ונקטו בלשון חריפה נגד העוברים על איסור זה, עד כדי השוואתו למי שעבר על כל חמשת חומשי תורה.
לא פחות מחמש פעמים במהלך צמד הפרשיות תזריע-מצורע מוזכר הביטוי “תורת המצורע”. על כך מופיע בויקרא רבה (טז, ו): “אמר ר’ יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע… ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: ‘זאת תהיה תורת המצורע'”.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין[2] כתב את הספר משנה ברורה, ספר הלכתי על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך. אף שספר זה התקבל כספר הפסיקה העיקרי עבור האשכנזים, כינויו המפורסם היה החפץ חיים (ולא המשנה ברורה), על שם הספר שבו קיבץ את כל הלכות לשון הרע. בפתיחה לספר הוא מונה לא פחות משלושים ואחד איסורים שבהם עלול להיכשל המספר או המקשיב ללשון הרע. חשוב לזכור זאת, בעיקר כאשר מתוך צדקות וטהרנות מספרים בגנות אדם או קבוצה שעברו על עברה כזו או אחרת, כאשר סיפור לשון הרע כנראה חמור לא פחות מהמעשה המסופר…
השפעת הדיבור האסור
את מזמור קכ בתהלים דוד המלך הקדיש להשלכות של כוח הדיבור. המזמור פותח בתחנוניו של דוד מהקב”ה שיציל אותו מדבר שקר (פסוק ב): “ה’ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה”, ומסתיים בתקווה לשימוש בכוח הלשון לשלום (פסוק ז): “אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה”.
באמצע המזמור נאמר (פסוק ד): “חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים”. המדרש על תהלים מסביר את הפסוק כך:
שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך אפילו מבקש להחזירה – אינו יכול להחזיר. לכך נאמר, חצי גבור שנונים.
כלומר, הדיבור, לאחר שכבר יצא מהפה, ממש כמו חץ שנורה, כבר לא ניתן להחזירו ולמנוע את הפגיעה באדם. ומדוע משולה הלשון לגחלי רתמים? מסביר המדרש: “הרותם הזה, מי שמדליקו גחליו אינם כבות”. תכונת שיח הרותם היא כי הוא בוער לאורך זמן, ועל כן גחליו ממשיכים לדלוק למשך זמן רב. בדומה לכך, לשון הרע נאמרת במשך שניות בודדות אך רישומה עלול להישאר לאורך שנים ארוכות ולעיתים אף לזרוע נזק בלתי הפיך. מסיבה זו, וכדי להרחיק את האדם מעוון חמור זה, ישנם שלושים ואחד איסורים שמטרתם להזהיר את האדם מלהיכשל בלשונו.
אסכרה
הגמרא במסכת שבת (לג, א) דנה בחטאים שונים שתוצאותיהם ניכרים על האדם, בשל הקשר בין החטא לתוצאה. הגמרא מזכירה מחלה קדומה שנקראה “אסכרה”, שמתחילה במעיים ומסתיימת בגרון ובפה, ועל פי ר’ אלעזר באה כעונש על לשון הרע.
הרב קוק ביאר את הקשר בין חטא לשון הרע למחלת האסכרה והסביר שעוון לשון הרע חמור כל כך משום שהמדבר אינו מודע לעוצמת הנזק שנובע ממילים בלבד. אמנם מדובר “רק” במילים, אך הן למעשה מבטאות את כלל אישיותו וכוחותיו של האדם בהעברת הדברים אל נפש השומע. כפי שהגמרא אומרת, “אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך – פה גומר”.
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ב, רנב):
הרעה הגדולה שבלשון הרע היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת כ”כ לשון הרע את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כ”כ לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע? הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום, יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי, מעצתו הרצונית שכליותיו יועצות, ומבינת הלב איך לכונן את העניינים אל החפץ (הרצון) שע”פ העצה והציור הפנימי שבכוח הלשון לפרטי הדיבורים איך לפעול בהם על נפש השומע. כל אלה מתחברים לכח אחד היוצא בכל עוז ע”י הפה המגלה ומוציא לחוץ. על כן גם המחלה שלעומתה, הנה כח המחלות הקדומות מחוללי גמר המחלה להביאה עד מרום פסגת סכנתה, הנם קבועים במקום גמר שלהם הוא הפה…
לסיכום
בכל יום מתעוררים אין ספור מצבים וסיטואציות שבהם יש לנו את ההזדמנות “לפרוק” את אשר על ליבנו על אדם כזה או אחר. זה יכול להיות פוליטיקאי, בוס, שכן או כל אדם אחר. מעבר לפגיעה החמורה (ולעיתים אף בלתי הפיכה) באנשים שעליהם נאמרים הדברים, נפגעים לא פחות מכך גם מספרי לשון הרע והמאזינים לדברים. אדם שמתרגל לשיח שלילי על סובביו מְפתח נפש ביקורתית ומתרגל לראות את הרע שבמציאות.
דוד המלך כתב בספר תהלים (לג, יג-טו) עצה עמוקה כיצד לזכות בחיים טובים וארוכים: “מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ”.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה לספירה ותרגם את התורה לארמית.
[2] ראש ישיבת ראדין ומחשובי רבני אירופה בדור שקדם לשואה.
