פרשת משפטים – “ומטיל בכיס גדול מכולם…”

אורי סובוביץ’

התנזרות אל מול מעורבות

דתות ואמונות שונות קידשו את הסגפנות וההתנזרות ממנעמי החיים. לפני שהאימפריה הרומית קיבלה את הנצרות כדת רשמית, ההקרבה העילאית של נוצרי למען אמונתו הייתה להפוך לקדוש מעונה. לאחר שאימץ הקיסר קונסטנטינוס את הנצרות בשנת 333, “מות הקדושים” התחלף בחיי נזירות, סגפנות והסתפקות במועט. על פי הנצרות, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית, הכוללת בין היתר שבועה על חיי עוני, פרישות וציות. הצורך בהתבודדות, פרישה מנשים ויין וכדומה נובע מרעיון “ההתבוננות הדתית”, שעניינו לשיטתם הוא להגיע להתחברות עם ההוויה הרוחנית העליונה, וזה יכול להיעשות רק על ידי התנתקות מהחיים הארציים.

בבודהיזם, במאה ה-5 לפנה”ס, התוודע גאוטמה בודהה לסבל האנושי, והחליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לכך. הוא עזב את משפחתו והחל לחיות חיי פרישות, שכללו בין היתר סיגופי גוף ונפש קשים, צומות, התבודדויות, התרחקות מתענוגות ועוד, כל זאת על מנת למצוא לדבריו את “גרעין האמת” של החיים, היסוד הראשוני ביותר באדם. גם בבודהיזם, הדרך להגיע לדבקות היא על ידי פרישה מהחיים הארציים.

הרב קוק כתב על הנצרות והבודהיזם במאמרו “שאיפות היאוש וההצלה” (אורות הקודש, חלק ב, עמ’ תפח). על הבודהיזם כתב שמתוך הכרתו ברע הקיים בעולם הארצי, הוא התייאש לגמרי מהמציאות החומרית ומהאפשרות לחיות בו חיים מוסריים ונעלים, ועל כן העולם החומרי חסר משמעות מבחינתו. את הנצרות כינה “יאוש למחצה”, משום שכמו הבודהיזם, גם הנצרות התייאשה מהרוע במציאות ולכן החליטה “למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי… ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים”. כלומר, כדי לחיות חיים נעלים, על אדם להתנזר מהחיים החומריים והחברתיים, ורק כך יוכל לזכות להציל את פנימיות החיים.

היהדות, לעומת זאת, מדברת על החובה והזכות לקדש את החיים החומריים ולרומם אותם על ידי המצוות. במקום ייאוש, היהדות מדברת על “תיקון עולם”, ובמקום התנזרות, היהדות מחנכת למעורבות. הדרך לעשות זאת היא על ידי קיום המצוות שמכסות את כל רובדי החיים, מעגלי הזמן ומעגלי הזהות של האדם. הדבקות באלוקים לא מגיעה על ידי התנזרות מנשים אלא דווקא על ידי הקמת משפחה והבאת חיים לעולם. רוממות רוחנית לא נוצרת על ידי התבודדות במנזרים מרוחקים אלא דווקא על ידי מעורבות חברתית, שכן “הפורש מדרכי ציבור… אין לו חלק לעולם הבא” (הלכות תשובה לרמב”ם ג, יא).

אם כן, היהדות לא מבטלת את העולם הארצי והחומרי שבו אנו חיים, אלא מבקשת לרומם אותו באמצעות המצוות. באופן מעניין, אף שיהודי מחויב במצוות רבות, הביטוי בימינו הוא קבלת “נועם עול מצוות”. העול מובן, שכן מדובר בתרי”ג מצוות. הנועם שבקיום המצוות נובע מכך שהאדם זוכה לרומם את המציאות הארצית ואת חייו.

“ומטיל בכיס יותר מכולם”

פרשת משפטים משופעת במצוות רבות וביניהן המצווה להלוות לעני, וללא ריבית: “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ” (שמות כב, כד).

על מצוות ההלוואה אומרת הגמרא: “גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולם” (שבת סג, א). מטיל בכיס הוא מי שנותן כסף לעני על מנת שיוכל לסחור בכסף זה במסגרת שהיא מעין שותפות שבה שני הצדדים מתחלקים ברווחים. ספר החינוך הסביר שמצוות נתינת הלוואה גדולה יותר ממצוות צדקה, שכן בצדקה יש בושה וצער למבקש, ואילו ההלוואה יכולה לסייע לאדם לעמוד על רגליו כך שאולי לא יזדקק לצדקה לעולם. אך כיצד ייתכן ש”המטיל בכיס”, אדם שעושה בסך הכול שותפות עם אדם אחר, לא נותן צדקה ואפילו לא הלוואה, ואף אמור ליהנות מהרווחים, יכול להיות “גדול מכולם”?

הרב קוק הסביר שבשונה מהדתות הדוגלות בחיי סגפנות וצער, היהדות מחדשת שדווקא התנהלות מוסרית שאינה כרוכה בהפסד אלא ברווח, מעלתה גדולה הרבה יותר. ומדוע? מפני שיש באדם מאבק מתמיד בין הנטייה המוסרית לבין הנטייה הטבעית והבריאה לרצות לחיות חיים שמחים. בשל “חשש” הנטייה המוסרית מהנאות שעשויות להיות תוצאה של מימוש יצרים ותאוות, עשוי להיווצר מצב שהאדם יסבור במודע או בתת הכרתו ששמחה ומוסר לא יכולים לדור בתוכו בכפיפה אחת, ולכן עליו להכריע ביניהם. הרב קוק כתב שהתנגשות בין שתי הנטיות מזיקה לאדם, שכן האדם באופן טבעי בורח ממה שמסב לו צער ולכן עלול לוותר על הנטייה המוסרית שבו.

וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ו, סה):

…חיבור זה מזיק מאד להרחבת הטוב, כי הנטיה להיות שמח וטוב לב, מוכן לקבל הנאה וקורת רוח, היא מוטבעת באדם, ועל כן הוא בורח מכל מה שיסב לו עצב והכשר לצער. ההדרכה להקביל את המוסר לרגשות האדם, צריכה להיות בהוראה שאין ההיזק לעצמו אחד מהתנאים שעצם המוסר בנוי עליו, ועוד הפך מזה, שכל מה שיהיה המוסר הולך ונעשה ע”פ אופנים כאלה שאין בו הפסד הוא יותר נכבד בפעולתו, ואם יעשה באופן שעוד יהיה גם לפועלו רווח, ישובח עוד ביותר, כי בזה יהיה הטוב שלם, מפני שאין דבר שיפגום הנאת המקבל את החסד, מאותו הרעיון המנקר במוח שהמטיב הוא סובל צער ומאסר חמרי או רוחני…

הרב קוק המשיך וכתב שכשאדם נהנה או מרוויח ממעשיו הטובים, ויש הלימה בין הטוב שהאדם עושה לטוב שנגרם לו מכך (לא כמניע לעשיית הטוב אלא כתוצאת פעולותיו הטובות) נבנה באדם יחס חיובי אל המוסר. במציאות כזו המוסר אינו מעורב עם רגשות של כאב או צער הנובע ממאבק בין הנטייה למוסר לרצון לשמוח:

ומטיל בכיס, שעוד יש לו רווח בעסק, אם כן התשוקה אל הטוב היא מחוברת גם כן עם הטוב והמועיל לעצמו, ובזה היא עומדת על מדרגת המוסר העליון, שידריך את הרגש של המוסר בלא שום ליוויי מחשבה של איזה דברים מעוררים מכאובים וצערים… שהוא גדול מצדקה שהיא מאבדת את ממונו לשם הכלל. והמטיל בכיס, שמקבל ג”כ חלק ברווח, שההנאה תחבר עם מושג הצדקה כדי להמשיך את האדם אל רעיון הטוב והיושר בלא שום חיבור של טינה הבאה מתוך צער ועגמת נפש, היא חשובה יותר מכולם…

לסיכום

ידוע ומורגש לכול שבעולם קיים מתח מתמיד בין החוץ לפנים ובין הרוח לחומר. בין האפשרות להיכנע לתכתיבי המציאות החומרית ולברוח מהעולם הארצי על כל סייגיו ופיתויו ובין העמדה הבאה לתקן ולרומם את המציאות, היהדות מחנכת את האדם לקבלת אחריות על תיקון המציאות הארצית, זאת בעיקר על ידי קבלת עול המצוות וקיומן.

האלטרואיזם אינו הערך הראשון במעלה. קודם לו הערך של עשיית טוב בצורה הרמונית, כך שכל הצדדים ירוויחו, ורק כשזה לא מתאפשר, נדרש האדם לוותר או לשלם מחיר לשם עשיית הטוב. כשהנותן גם מקבל, נוצר מוסר ש”יותר נכבד בפעילותו”, שכן אז הנטייה המוסרית והנטייה הטבעית לרצות לשמוח אינן מתנגדות. במצב זה עצם העשייה אינה יוצרת מאבק פנימי אלא מביאה לשמחה.

פרשת משפטים מסייעת לנו להבין את הביטוי העכשוי “נועם קבלת עול מצוות”. אירוע בר מצווה, המציין את מעמד הכניסה לחיוב בעול מצוות, מעצים את השאלה כיצד לא להירתע מקבלת כל המחויבויות הכרוכות במצוות. כשמכירים בכך שהמחויבות בונה ומקדמת את אישיותנו, ומאפשרת לנו לרומם את המציאות הארצית במקום להיכנע לה או לברוח ממנה, השמחה והגיל נהיים פשוטים יותר, והחיים מקבלים משמעות וערך. במציאות כזו ניתן להבין ש”נועם עול מצוות” אינו אוקסימורון אלא קריאת כיוון לילד הבוגר לבנות חיים שבהם עול קידום המציאות יהיו מלאי נועם.

מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד