אורי סובוביץ’
יציאה מאזור הנוחות
למי לא יצא לחוות “מבול”? להרגיש שהנפש מבקשת דבר נעלה, אך הנטיות וההרגלים מונעים ממנה להגיע אליו, עד שנוצרת באדם סערה פנימית שמטלטלת את התיבה שלא מוצאת מנוח?
שינוי הרגלים הוא דבר קשה עד מאוד. יעיד על כך כל אדם שניסה להתחיל להתאמן באופן סדור, לשנות הרגלי אכילה, ליצור קביעות בלימוד או לשנות תכונה שאינה מקדמת אותו. הגרביטציה פועלת לא רק על עצמים אלא גם על האדם עצמו – בעוד המציאות מושכת את האדם באופן טבעי כלפי מטה אל אזור הנוחות שאינו דורש מאמץ, שינוי הרגלים או צורת הסתכלות על מציאות, כמו גם פיתוח האישיות, דורשים מאמץ של טיפוס. נוח לאדם להימשך במחשבותיו ורצונותיו למקומות הקלים, הרגילים והנוחים לו.
מה על האדם לעשות כדי לתקן את מידותיו ולשנות את הרגליו? האם מדובר בעבודה שכלית או רגשית? האם על האדם לפרוש משגרת חייו והרגלי היום-יום כדי לעבור שינוי מהותי? ומתי ידע האדם כי עמלו עלה יפה?
תיבת נח
בפרשת נח הקב”ה לא היה מוכן להשלים עם המצב המוסרי הנחות של בני אותו הדור והחליט להביא מבול על הארץ. בין כל אנשי הדור, הקב”ה זיהה רק אדם אחד שהיה צדיק: “נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ” (בראשית ו, ט).
הקב”ה פונה לנח ומצווהו לבנות תיבה: “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ” (שם, יא–יח).
על פי רש”י, בניית התיבה ארכה זמן רב, מאה עשרים שנה, מתוך תקווה כי כשסביבתו ישאלוהו על פשר בניית התיבה הם ישמעו על המבול הקרב בשל מעשיהם הרעים, ואולי יחליטו לתקן את דרכיהם. בשונה מאברהם אבינו, שניסה בדור מאוחר יותר לתקן את מעשי אנשי סדום ועמורה והתפלל להצלתם, או יונה הנביא שבעל כורחו קרא מאות שנים אחרי כן לאנשי נינוה הרשעים לחזור בתשובה, נח עצמו, היה אדם מוסרי ונענה לציווי לבנות את התיבה, אך לא השתדל לתקן את אנשי דורו. המבול אכן הגיע, ודורו של נח, למעט משפחתו וקומץ בעלי חיים, נכחדו בשטף המבול.
המבול ותיבת נח האישית
פרשנים רבים למדו מהמבול לא רק על אנשי אותו הדור ועל המבול הפיזי שעבר עליהם, אלא גם על ה”מבול” המטאפורי ששוטף כל אחד ואחת מאיתנו. כל אדם עובר בחייו תקופות של “מבול” של אתגרים קשים המאיימים לשטוף אותו ואף להטביעו. במצב כזה, הם מסבירים, על האדם להיכנס ל”תיבת נח” האישית שלו. יש שיעשו זו בצורה של התבודדות טוטאלית מהחברה, אחרים יתמקדו במשפחתם בלבד ויש כאלו שימצאו מזור בעבודת ה’, עבודה רוחנית בדמות התעלות המידות ותיקונן, וזה מה שישיב להם את שלוות הנפש ויחזיר את חייהם מגלי המבול אל קרקע המציאות היציבה.
הרב קוק השתמש בפרשת המבול כדי ללמוד ממנה, בין היתר, על עבודת המידות והמתודולוגיה הכרוכה בכך. הוא דייק כי עבודת המידות של האדם מתחילה בהבנה השכלית מהן המידות הראויות שצריכות להיות לאדם. המידות, כשמן, מדודות ומדויקות, ועל כן, כדי ליצור איזון בריא ונכון ביניהן, על האדם ללמוד על הגבולות של כל מידה וכיצד ומתי נכון להשתמש בכל מידה ומידה.
וכך כתב הרב קוק (מוסר אביך ב, א):
“השגת החכמה וידיעת המידות, ענייניהן ותכונותיהן וגבוליהן וכל התפשטות כוחותיהן, ואיך להשתמש בכל כח ובכל מידה”.
הרב קוק הוסיף והסביר שלאחר ההבנה השכלית של מידה מסוימת, על האדם להרגיל את עצמו למידה החדשה שברצונו לסגל לעצמו. על אדם קמצן שמעוניין להפוך לנדיב לברר את גבולות מידת הנדיבות כדי שמצד אחד לא ישלה את עצמו שכבר תיקן את מידתו כשבפועל נותר קמצן, אך מצד שני ייזהר לא להפוך לפזרן המכלה את כספו ואת כספי משפחתו. לאחר שסיים את תהליך הבירור, עליו לתרגל את “שריר הנדיבות” כדי להפוך אותה להרגל בטבעו.
בהמשך הרב קוק הוסיף:
“אבל מלבד הידיעה, הוא (=יש גם) חלק העבודה שאחרי הידיעה, שאף על פי שמשיג בשכלו בהשקפה ראשונה דרכי ההנהגה הטובה, מכל מקום הוא רחוק ממנה עדיין מפני שלא הרגיל היטב את רצונו והכוחות המוסמכים בגופו שיסכימו כולם בלב שלם אל הטוב ההוא”.
כלומר, אף שהאדם כבר הבין בשכלו מהן המידות הראויות והטובות, עדיין, גופו – דהיינו הרגליו וחולשותיו – טרם “הסכימו” לכך. על כן נדרש האדם להתרחק “מכל מה שמבלבל את מידותיו ופורץ אותן…”.
השכל הוא זה שקובע את כיוון ההתקדמות הנכון והמומלץ, אך הרצון מיישם זאת בחיים, בהתגברות על הרגלים ישנים ובבניית מידות והרגלים חדשים. יוצא אפוא שכוח הרצון מקבל את הדרכתו מהשכל, שכן אם הרצון יִקדם לשכל בתהליך התיקון, האדם עלול לפתח את רצונותיו לכיוונים שליליים. למשל, אדם שרוצה “להצליח” בחיים ומלא מוטיבציה לעשות זאת, אך לא הגדיר באופן שכלי מהי “הצלחה”, עלול להתאמץ ואף להצליח לזכות בכבוד, עושר או השפעה, אך ייתכן שזה יהיה כרוך במחיר של הסתאבות, גאווה או ויתור על זמן איכות המוקדש למשפחה וכד’. מסיבה זו, נכון תחילה להגדיר את המטרה הראויה, ורק לאחר מכן לפעול ולהתקדם להגשמתה.
עוצמה מול כיוון
אדם שכל חייו היה עסוק ברצון לדייק את עצמו ואת מידותיו, ניסה פרקטיקות שונות והתאמץ כדי להרגיל את עצמו אליהן, גם אם תעה בשדות שאינם מתאימים לו, עדיין זכה לבנות בעצמו כוח רצון שרגיל לעמול ולעבוד על תיקון אישיותו. כשיזהה בשכלו את הדרך הנכונה לו, כוח הרצון כבר קיים וכעת צריך “רק” לכוון את כוח הרצון שלו לכיוון החדש שזיהה.
אך מה קורה אם מלכתחילה האדם חסר כוח רצון ועמוד שדרה לעמול על תיקון המידות? אדם שתמיד נגרר אחר חולשותיו, גם אם מזהה כעת בשכלו דרך חדשה שנכונה לו, יצטרך לעמול הרבה יותר על בניית כוח הרצון שלו כדי להצליח לאמץ את הדרך החדשה שבחר בה. הסיבה לכך היא שהשכל והרצון לא הורגלו לפעול ולהכווין את האדם, אלא להיות מובלים ונשלטים על ידי חולשותיו.
התיקון למצב זה הוא להתכנס, לאסוף את הכוחות פנימה, אל תוך “תיבת נח” האישית שלנו ולעבור איתם תהליך תיקון פנימי בטרם ניתן יהיה להוציאם אל הפועל. תהליך כינוס כוחות הוא תהליך מורכב וכואב. אדם הרגיל לתת דרור לכוחותיו נאלץ כעת לרסנם, למתנם ולעיתים אף להשביתם לתקופה מסוימת עד שיתנקו וייטהרו ויוכלו לחזור לפעולה חיובית. אם כן, עצירת כוחות הנפש היא דבר קשה ומר, שכן הנפש מטבעה רוצה לפעול בחופשיות: “כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש… על כן ילך קודר בלחץ בראשית דרכו”.
כך לדוגמה, אדם שהיה רגיל לדבר ללא כל ויסות ומעצורים על כל אדם או נושא, ללא ביקורת אישית על היקף הדיבור או איכותו, יצטרך לעמול כדי לשנות זאת. בעקבות הבנתו השכלית כיצד עליו לנהוג מעתה, מתעורר בו הרצון לשנות ולתקן את כוח הדיבור שלו. למרבה הצער, היות שמעולם לא עמל על אישיותו בריסון כוחות החיים הדורשים איזון, הוא מגלה שעל אף ההבנה השכלית מהו השינוי הרצוי ולמרות הרצון לפעול ולעבוד על אישיותו, הוא עדיין מתקשה להיפטר מהרגלו רב השנים. במצב זה, אומר הרב קוק, האדם נדרש (לתקופה מסוימת) לכנס את כוחותיו, ובלשון הרב קוק: “שיכניס האדם את הקוים המתפשטים אל תוך נקודתם“.
אם האדם יצליח להתאזר בסבלנות, תוך זמן מה “ישובו הקווים אל טבעם וישיגו שמחת לב מחוזרם מארץ מרחקים אל בית אמם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו”.
השאלה היא, כמובן, מתי האדם מרגיש שכבר בנה את אישיותו, אימץ את כוחותיו והוא מוכן לתת שוב דרור לכוחות נפשו. הרב קוק לומד את התשובה מתהליך היציאה מתיבת נח. המבול ניתך על הארץ, הארץ הייתה חרבה ורוחות סוערות נושבות בחוץ. מה עשה נח? התחיל תהליך של ניסוי וטעייה, בזהירות מרובה, לבדוק אם כבר אפשר לצאת החוצה. נח שילח מן התיבה את העורב והיונה, שהסכנה להם קטנה יחסית “משום שהם מעופפים וכנפיהם מגִנות עליהם ממי המבול, וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף אותם אל תיבתו…”.
כך גם בתיקון כוחות הנפש – האדם מכנס פנימה את כוחותיו, ורק לאחר זמן, כשמרגיש שבנה את אישיותו ואת כוח הרצון שלו לפעול מחדש במציאות עם אותם הכוחות בדרך מתוקנת, ינסה בזהירות למצוא את “האזורים הבטוחים” לתת דרור לאותם כוחות נפש. הרב קוק סיים את הפסקה וכתב: “וזהו דוגמת מאמר ה’ יתברך לנח – צא מן התיבה”. בדוגמה שלנו, לזמן מה האדם ייאלץ לצמצם את דיבורו עד שירגיש שדיבורו יוצא ממקום נקי ומזוכך יותר.
לסיכום
השכל צריך להוביל את הרגש והרצון, אך זה צריך להיעשות על בסיס חזק של מידות והרגלים טובים, שרק זקוקים להכוונה. אם הרגלים אלו אינם מצויים ולכן האדם מתקשה בפועל לאמץ במציאות את דרכו החדשה, הוא נזקק ל”תקופת צינון” מסוימת, שבה יכנס את כוחותיו (אל תוך “תיבת נח” שלו). תקופת ההתכנסות לעולם תהיה זמנית ותהווה אמצעי בלבד לקראת יציאה מחודשת ומזוככת אל מרחבי החיים והעשייה ממקום פנימי נקי יותר.
לא לחינם אמר רבי ישראל מסלנט[1] כי קל יותר ללמוד את כל הש”ס[2] כולו מאשר לתקן מידה אחת בנפש. אך הזוכה לעמול לתיקון אישיותו יזכה לראות ברכה בעמלו ומתוך כך גם בחייו.
[1] מייסד תנועת המוסר, ליטא, 1810–1883.
[2] הכוונה לתלמוד הבבלי.