אורי סובוביץ’
פרשת צו – על החמצה ומיצוי
לחם או עוגות
המשפט “אם אין לחם, שיאכלו עוגות” מיוחס למארי אנטואנט, אשתו של לואי ה-16, מלכת צרפת האחרונה לפני המהפכה הצרפתית. האמת היא שמשפט זה נכתב בספרו של ז’אן-ז’אק רוסו, הווידויים, כבר בשנת 1767, כשאנטואנט הייתה בת 12 בלבד, כציטוט שאמרה אחת ממלכות צרפת הקודמות. עם זאת, ההיסטוריה הדביקה לאנטואנט את המשפט כדי לבטא עד כמה הייתה מנותקת מהעם שהיה רעב ללחם, מוצר המזון הבסיסי והנפוץ ביותר בעולם.
גם ביהדות הלחם נחשב למזון חשוב, עד שהותקנה ברכה מיוחדת לפני אכילתו וברכת המזון לאחר ארוחה שהכילה לחם. המרכזיות של הלחם באה לידי ביטוי גם בסדר של הופעת שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, שבו החיטה והשעורה פותחים את הפסוק (דברים ח, ח-ט): “אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ”. יש גם לא פחות מעשר מצוות המלוות את תהליך הפקתו, מרגע זריעת החיטה ועד לאפיית הלחם.
“לא תאפה חמץ”
בהמשך לפרשת ויקרא, פרשת צו ממשיכה בעיסוק בתורת הקרבנות. אחד הציוויים החוזרים בשתי הפרשות הוא האיסור להקריב חמץ על המזבח. בפרשתנו הציווי מובא בהקשר לקרבן המנחה (ויקרא ו, י): “לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם”. כמה טעמים הובאו לאיסור זה: הרמב”ם (מורה הנבוכים ג, מו) ראה באיסור הקרבת חמץ על המזבח ריחוק מהעולם הפגאני שבו הקריבו דווקא חמץ (אך נמנעו מהוספת מלח), ועל כן לשיטתו, התורה אוסרת הוספת שאור לקרבנות המנחה (אך דורשת הוספת מלח).
הנצי”ב מוולוז’ין[1] (העמק דבר ויקרא ב, יא), לעומתו, נימק את האיסור בכך שבית המקדש הוא מקום שבו אדם אמור לחזור למקום הבסיסי והפשוט כדי להיפגש עם הממד האלוקי, ועל כן יש להימנע מהקרבת כל דבר שיש בו מן התוספת האנושית. ובלשונו:
ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא יתברך על ידי תחבולות בני אדם, משום הכי (=לכן) הזהיר הכתוב בבית המקדש ללמדנו שכל המתקרב יותר לה’ ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש…
רבנו בחיי[2] (ויקרא שם) פירש שאיסור הקרבת החמץ על המזבח מלמד שלא ייתכן ששאור שמסמל את התפיחה האנושית, הגאווה, שמביאה לחטא, יוקרב על המזבח, שעניינו לכפר על חטאי האדם:
ועל דרך הפשט כי הקרבן (בא) לכפר בו כל עוונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו חז”ל לענין חמץ ומצה בפסח… ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד.
בין חמץ למצה
החמץ הוא בעצם בצק שהספיק לתפוח באוויר. גאוותן מכונה “נפוח”, כזה ש”מלא מעצמו” באוויר. מסיבה זו חז”ל המשילו את החמץ, הלחם התפוח, לגאווה, ואת המצה, שאין בה כלום מעבר למרכיבי הקמח והמים, לענווה. החמץ מבטא את ההחמצה, אדם שבמקום לחיות את חייו שלו, עסוק בלשדר כלפי חוץ דמות ה”נפוחה” מעבר לממדיה האמיתיים, שאמורה להיראות מוצלחת יותר מהמקור. לעומתו, אדם ענוותן, צנוע, נמנע מכל סופרלטיב או דימוי חיצוני, כמו המצה, שאין בה כלום חוץ מקמח ומים.
הגאוותן מנסה להיות מישהו אחר ובכך מחמיץ את חייו. הענוותן נמנע מלהתהדר בנוצות לא לו ובדימויים שחיצוניים לו, ובכך ממצה את חייו.
השפת אמת[3] (שפת אמת על פסח, מצה זו, תרל”א) כתב “המצה כמו שהיא בלי התנשאות, שהוא חמץ, הגסות, שמנשא עצמו ועולה בנפיחה”. בהמשך הוא מביא שהמצה נקראת “לחם עוני” לא רק מצד חסרונה, אלא גם מצד מעלתה, שכן רק העניות שהביאה להכנעה ותחושת חיסרון וענווה יכלה להביא לתחושת חוסר ולצימאון רוחני ולקבלת תורה. לדבריו, הגאווה מונעת כל אפשרות לרוממות, שכן איך יוכל האדם להתרומם למדרגות רוחניות רוממות כאשר כל ישותו עסוקה בעצמו? לדבריו, כל הגלויות והצרות הבאות על האדם הפרטי או על עם ישראל נועדו להכניע את ליבם כדי שיהיו כשירים ומוכנים לעסוק בהשלמתם. על זה נאמר “אין שלם מלב שבור”.
עולם הפוך ראיתי
אף שכלפי חוץ האדם הגאוותן מלא יותר, ואילו הענוותן חסר, המציאות כמובן הפוכה. הגאוותן קופא על שמריו, ואילו הענוותן מרגיש בחסרונותיו ושואף להשלימם. הרב קוק עסק במידות הגאווה והענווה והתייחס לכך שהגאווה מונעת מהאדם להתקדם ולהשלים את אישיותו ומידותיו, שזו “המגמה האנושית”, להשתלם ולהתקדם כל החיים. רק לכשתסולק הגאווה, אותה גיבנת חיצונית שהאדם טיפח, ירגיש האדם משוחרר ושמח באמת, וכך כתב (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה):
הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מליבו כל אבק הגאווה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח. וכשתסולק הגאווה, מפני ההכרה שעם זוהמתה אי אפשר לבוא אל השלמות האמיתי, שהיא המגמה (=הייעוד) האנושית, תסולק בסילוק טהור ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת.
לעומת זה, במקום אחר כתב הרב (שם, ענוה) שמידת הענווה היא זו שמסייעת לאדם להיות תמיד בתנועה, לרצות להתקדם, להיות קשוב לא רק לעצמו אלא גם לצורכי הסובבים אותו, ובעיקר להבין עוד כמה יש לו להתקדם:
הענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחמרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עִורון השגתו. את מעוט כח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו, והוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו (=רצונו) הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט.
לכאורה, היינו מצפים שהכרת העניו במרחק בינו לבין השלמות תוליד צער, אך כשמידה זו מאוזנת היא מולידה שמחה. אדם שחי בתודעה ש”השלמות היא ההשתלמות”, שמח בזיהוי האזורים שבהם עליו להתקדם, ומתמלא “גבורה”, תעצומות נפש, להמשיך לצעוד בשבילי עמל ההתקדמות. המשיך הרב קוק:
כל זמן שהענוה מביאה עיצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי.
לסיכום
בחג הפסח אנו חוגגים לא רק את היציאה לחירות של בני ישראל ממצרים לפני יותר מ-3,300 שנה, אלא את המשך המסע של כולנו, כפרטים וכעם מכל אותם מְצָרים שסוגרים עלינו ומאפילים על האור שלנו לפרוץ החוצה. החמץ שאנו מבערים בפסח מסמל את ההחמצה הנובעת מכך שאנחנו מנסים “לתפוח” ולהציג כלפי חוץ (ואולי אפילו כלפי פנים) אישיות “נוצצת” יותר, ובכך מחמיצים את ההזדמנות להיות פשוט אנחנו. המצה לעומתה מסמלת את הרצון למצות את החיים, דווקא על ידי הכרת ערך עצמנו, ללא תוספות מיותרות. החמץ מבטא את הקפיאה על השמרים ואילו המצה את הזריזות (המחויבת בהכנתה) להשתלם ולהתקדם.
שנזכה להמשיך לצעוד במסע החיים מ”בית המצרים” אל עבר “בית הבחירה”[4].
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, היה ראש ישיבת וולוז’ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.
[2] פרשן מקרא בן המאה ה-13 מחוג מקובלי גירונה שבספרד.
[3] רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו”ר השלישי בשושלת אדמו”רי גור.
[4] בית המצרים הוא כינוי למצרים, ובית הבחירה הוא כינוי לבית המקדש.
[1] ראו הרחבה על מושג הגבורה לעיל פרשת ויצא.
[1] אומן, במאי תיאטרון, איש תקשורתי ומוזיקאי.
