אורי סובוביץ’
פרשת קדושים – עין טובה ולימוד זכות
ביקורת התבונה
האם בני אדם מסוגלים לקלוט בצורה מדויקת ו’טהורה’ את המציאות? עד כמה האדם מסוגל לראות את המציאות האובייקטיבית, או שמא הכול סובייקטיבי? האם ישנה מציאות חד ערכית או, לחלופין, אולי הכול נתון לפרשנות?
עד לעמנואל קאנט,[1] הפילוסופיה עסקה בחיפוש האמת האובייקטיבית. קאנט, בספרו ביקורת התבונה הטהורה, חולל מהפכה[2] כשקבע כי לעולם לא נוכל להכיר שום דבר מצד עצמותו, אמיתתו האובייקטיבית. היכרותנו את העולם, את סביבתנו ואפילו את עצמנו לעולם תהיה רק מצד הופעת הדברים כלפינו, שתמיד תהיה מוגבלת ומשתנה.
כמאה שנים מאוחר יותר כתב הרב קוק דברים ברוח דומה (שמונה קבצים ג, שב):
את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוון על פי המעשים הגלויים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד… מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה, והמשפט לאלקים הוא…
“בצדק תשפוט עמיתך”
פרשת קדושים מלאה במצוות ופותחת ברצף מצוות שבין אדם לחברו, וביניהן הציווי לקיים משפט צדק. מצווה זו קובעת כי אסור לשופט להטות את הדין כלפי העני או ה”גדול”: “לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” (ויקרא יט, טו). מדוע שהשופט ירצה להטות המשפט לטובת העני או הגדול – העשיר והמפורסם? רש”י במקום ביאר: “לא תשא פני דל – שמא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. ולא תהדר פני גדול – שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו?”. כלומר, אף שהשופט עלול לחוס על העני מצד מצבו הכלכלי בהשוואה לעשיר שניצב מולו בדין, או לרחם על הגדול והמפורסם מצד הבושה שעלולה להיווצר לו אם יפסיד בדין, הפסוק חותם בצורה חד משמעית: “בצדק תשפוט עמיתך”. את סיומת הפסוק מפרש רש”י בשתי דרכים: “כמשמעו. דבר אחר: הוי דן את חברך לכף זכות”.
פירושו השני[3] של רש”י לכאורה תמוה. כיצד ניתן לפרש “צדק”, שהוא לכאורה אבסולוטי, יציב ובלתי משתנה, ללימוד זכות שעניינו מתן פרשנות חיובית ומקילה לאירוע מסוים?
ניתן אולי להשיב על שאלה זו מציטוט דומה המופיע במסכת אבות (א, ו): “הוי דן את כל האדם לכף זכות”. לכאורה צריך היה להיכתב הוי דן כל אדם, ולא כל האדם. השינוי בא ללמד שכשאנו דנים אדם, נגררים לשיפוטיות כלפי מישהו, עלינו להתעלות מעל המעשה או האמירה הנגלים לעינינו באותו הרגע, ולהכניס זאת לתוך קונטקסט רחב יותר של מכלול אישיותו: “כל האדם”. יוצא מכאן שלדון לכף זכות אינו בא לטשטש או לייפות את המציאות, אלא להפך, לחפש תמונה רחבה וכללית ככל הניתן, כך שהשיפוט לא יהיה צר ומקומי ולכן מוטעה, אלא מקיף ורחב, וכך צודק.
הכול בעיני המתבונן
הגמרא במסכת ברכות (נח, א) מתארת שני סוגי אורחים דמיוניים שמזדמנים לכאורה לאותו מארח, כאשר כל אורח בוחר להגיב בצורה שונה:
הוא היה אומר: אורח טוב מה הוא אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי! אבל אורח רע מה הוא אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.
ההבדל בין הגישות של שני האורחים הדמיוניים אינו נובע, כאמור, מאירוח או מארח שונה, אלא מהסתכלות שונה על המציאות ובעיקר מפרשנות שונה. על סיפור זה כתב הרב קוק (עין איה ברכות חלק ב, ט, רפז) כי ההבדל בין המביט בעין טובה או בעין שלילית על המציאות אינו נובע מהניתוח השכלי המנסה לברר את המציאות האובייקטיבית, אלא מכך שכל אחד מהאורחים מפרש את המציאות הנגלית לעיניו מתוך הלך נפשו ומידותיו, לטובה או לרעה:
…יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע”פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כי אם הדבר תלוי בתכונת הנפש – הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעל הבית ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעל הבית. וכיוון שנפשו טובה, הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מידת טובו, שאלמלא היה הוא בעל הבית מכניס אורחים, אם יהיה בידו (=אם הייתה לו היכולת) היה מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א”כ גם בעל הבית זה ודאי טרח ג”כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים היה כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחס לרע – מיחסם.
הרב קוק המשיך וכתב שהחלוקה בין הסתכלות חיובית או שלילית על אנשים מתקיימת גם ביחס האנשים על המציאות בכלל ועל תופעות שקורות להם בחייהם. אדם בעל עין טובה יאמין שכל מה שהחיים מזמנים לו, גם הרעים שבהם מכוונים בהשגחה אלוקית כדי להיטיב לו, ולכן יפרש את מאורעותיו לטובה וישמח בחייו. לעומתו, אדם שנוטה לראות את הרע במציאות יקטין ויבטל את צדדי הטוב שבמציאות ויתמלא ייאוש:
כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלוקית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב. ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה (הרצון להיטיב), אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. על כן יהיה בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהיה עובד ה’ באמת וליבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כי אם רק רע, תשקיף ג”כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. וניתנה הבחירה הזאת (=אם לראות את הטוב או הרע במציאות) ביד האדם, כדי שתהיה מקושרת בעקב הנפש הטובה ג”כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעולם הזה. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה תבא ג”כ טובת עין אל הבריות באהבה ושלום…
לסיכום
גם כשנדמה לנו שאנו יודעים בוודאות לקבוע אופיו של אדם, או להבין לאשורו מקרה שנקלענו אליו, צריך לזכור שלעולם לא נדע להבין את המקרה באופן אובייקטיבי וודאי. בסופו של דבר, אנו מפרשים את המציאות כפי שהיא נגלית לעינינו בלבד, ולכן צריך להשתדל עד כמה שניתן להימנע משיפוטיות. נוסף על כך, לעולם לא נדע כיצד אנו היינו מגיבים בסיטואציה מסוימת במקום אדם אחר, משום שמעולם לא היינו ולעולם לא נהיה אותו “האדם האחר”, עם כל מטען החיים שעבר. מסיבה זו קבעו חז”ל: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” (אבות ב, ה). עבודת המידות שלנו היא להשתדל לדון כל אדם לכף זכות, ורק כך נוכל לדון דין צדק.
ונסיים בתפילת ר’ אלימלך מליז’נסק:
אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרוֹנָם. וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה. וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של העת החדשה.
[2] לימים התקבלה כ”המהפכה הקופרניקאית השנייה”.
[3] על פי הגמרא במסכת שבועות ל, א.
[1] בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה לספירה ותרגם את התורה לארמית.
[2] ראש ישיבת ראדין ומחשובי רבני אירופה בדור שקדם לשואה.
