אורי סובוביץ’
מדדי האושר האוניברסליים
בשנת 2011 האו”ם החל לבחון ולהשוות את רמת האושר במדינות שונות ולהוציא בכל שנה דוח על כך, World Happiness Report. את המיזם הוביל מזכ”ל האו”ם בזמנו, באן קי-מון, וראש ממשלת בהוטן, לאחר שארצו החליטה לאמץ את מדד ה”אושר הלאומי הגולמי” במקום מדד התוצר הלאומי הגולמי (תל”ג).
הדו”ח נוקט בגישת Bottom Up ולא בגישת Top Down. במקום לנתח “מלמעלה” את רמת האושר על סמך פרמטרים אובייקטיבים שלא תמיד ניתנים להשוואה, הדו”ח בחן את תחושת האושר הסובייקטיבית. מדד זה הסתמך על שאלון שבו מדגם מייצג מכל מדינה מתבקש לתת ציון של 1–10 על רמת שביעות הרצון שלו ב-14 תחומים. בין היתר, האזרחים נשאלים על מידת העזרה שהם מקבלים מהמדינה בעת צרה, את מידת החופש הקיים במדינתם ואת רמת השחיתות בארצם. עם זאת, הדו”ח אינו מתייחס לפרמטרים כגון שיעור אבטלה ואי שוויון ומתמקד בעיקר בתחושת הרווחה שעליה אזרחי המדינה מדווחים.
מדד אושר נוסף הוא מדד ה”אושר הפלנטי”, Happy Planet Index, שיוצא לאור בכל שנה החל משנת 2006 על ידי ה-New Economic Forum. מדד זה קורא תיגר על מדדי השוואה כגון תל”ג, שמשווה מדינות על פי מידת עושרן, שכן לשיטת מחברי הדו”ח, מרבית בני האדם מעדיפים אושר ובריאות על פני עושר. נוסף על כך, מדד זה מביא בחשבון גם את ה”עלויות הסביבתיות” של התעשרות המדינות, או במילים אחרות: עד כמה התעשרותן באה על חשבון פגיעה אקולוגית. המדד מכפיל את רמת שביעות הרצון המדווחת של התושבים (בין 1 ל-10) בתוחלת החיים הממוצעת כדי להגיע ל”מד השנים המאושרות”. את התוצאה מחלקים ב”טביעת הרגל האקולוגית” של אותה המדינה, כך שככל שמדינה השתמשה ביותר משאבי טבע, כך הציון הסופי יהיה נמוך יותר. גם על מדד זה ישנה ביקורת, שכן המדד נותן משקל רב להיבט האקולוגי שמביא לעיתים לתוצאות מפתיעות.
המשותף לשני המדדים והדו”חות המוזכרים הוא שבבסיסם הם מסתמכים על כך שככל שהאדם יוכל יותר ליהנות מהשירותים שהמדינה תציע לו, כך רמת האושר שלו תעלה. מסיבה זו מדד האושר של האו”ם מעניק לרוב את הציון הגבוה ביותר למדינות הסקנדינביות (פינלנד דורגה ראשונה ארבע שנים ברצף), הידועות במדיניות הרווחה הנדיבה שלהן כלפי תושביהן, ואילו מדד האושר הפלנטי יעניק את הציון הגבוה ביותר למדינות המשלבות מדיניות רווחה ואנרגיה ירוקה.
ברכה הנובעת ממחויבות ולא מרווחה
בפרשת ראה ממשיך נאום הפרידה של משה רבנו לפני מותו. הפרשת פותחת בהבטחה שהברכה היא עצם קיום מצוות ה’ ואילו הקללה היא תוצאת עזיבת המחויבות למצוות לטובת “אלוהים אחרים”, מטרות ויעדים אחרים בחיים: “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם” (דברים יא, כו-כח). הפסוקים אינם מתייחסים לברכה ולקללה כאל שכר ועונש אלא כאל תוצאה ישירה, ממש כמו שבריאות היא לא שכר על ניהול אורח חיים בריא אלא תוצאה המחויבת ממציאות כזו. בשונה ממדדי האושר המודרניים, מדד האושר היהודי, הברכה, אינו מסתמך על רווחה שממנה נהנה האדם אלא על מחויבות שאותה הוא מוכן לקחת על עצמו. הברכה זמינה לכולם שכן היא נחלתם של אלו המוכנים להיות מחויבים לדרך, לרוח ולאידיאלים המתווים את דרכם.
מדד האושר היהודי
הרב קוק ביאר את אמות המידה ל”מדד האושר היהודי”. הוא הסביר כי חיים מאושרים הם תוצאה של התנהלות מעשית בפרטי חיי היום-יום לאור אידיאלים נישאים. ככל שהאדם יותר מקפיד ומחויב לחיות לאור אותם ערכים נעלים, כך יזכה לראות יותר ברכה ושמחה בחייו, אשר נותנים לו כוח ותעצומות נפש להמשיך לחיות בדרך זו.
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, א, קנז):
החיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם… והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי…
הרב קוק המשיך וכתב כי כל “נסיגה” מהתנהלות חיים על פי אותם אידיאלים תביא לרפיון ו”אפלה” מסוימת בנפש האדם או הציבור. לא האידאל ייחלש, שכן הוא על זמני ואינו תלוי באדם, בציבור או באופנה כזו או אחרת, ולבסוף ימצא את הדרך להופיע במציאות. האדם או הציבור ש”ירפו” מן האידיאל הם שייחלשו, ויאבדו את אותן תעצומות הנפש שמגשימי האידאל זוכים להן:
ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, (אע”פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל – הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע”י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה) – מכל מקום אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה.
הרב קוק סיים בנימה אופטימית והסביר כי גם כשיש “נסיגה מעשית” מהתנהלות לאור אידיאלים נישאים, אדם או ציבור שכבר זכה לטעום את מתיקות החיים לאור ה”זוהר האידיאלי” יהיה חייב בשלב זה או אחר לחזור לשם. הוא יתנער מהעולם “המתדלדל ומתרשל”, חסר מעוף השליחות, וימצא מקום “לקומם נכשלים ולעודד חלשים” עד שישוב להרגיש בנשמתו את ה”שכינה האידיאלית”.
וכך כתב הרב קוק:
וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון (=תביעה) של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל. הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו.
לסיכום
שלמה המלך הזהיר כי האיום הגדול ביותר לשגשוג החברה, אושרה ולכידותה הוא העדר חזון וערכים שלאורם החברה תחיה ותפעל: “בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ” (משלי כט, יח).
שירותי הרווחה שהמדינה מספקת לאזרחיה חשובים ונצרכים, ועם זאת הם אינם מהווים ערובה לרמת האושר של אזרחיה. חברה עם שירותי רווחה נדיבים אך עם תרבות המעודדת אינדיבידואליזם ללא רוח של מחויבות לחיים לאור ערכים (באשר הם), גוזרת על עצמה לרוב חיים נוחים אך נטולי משמעות.
כך גם ברמה האישית והמשפחתית בכל הנוגע לחינוך ילדינו – ישנם פערים ברמת ההכנסה ומתוך כך גם ביכולת ההענקה החומרית לילדינו. עם זאת, רמת האושר, האמון בחיים והבריאות הנפשית של ילדינו מושפעים הרבה יותר מהיכולת שלנו לחנך אותם לחיות חיים של משמעות מתוך מחויבות לערכים המעצבים אותנו כיחידים וכחברה. זכות זו נתונה לכל שכבות העם ללא קשר לעשירון ההכנסה אליהם הם משתייכים.
הלוואי שנשכיל ליצור שיח העוסק פחות במלחמות על משאבים ותקציבים ויותר במחויבותנו לחיות לאור ערכים משותפים, לאור חזון הנביאים לחברת מופת.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] עיתונאי וסופר בריטי.
[1] resource curse thesis.