אורי סובוביץ’
המצביאים ה”גדולים”
אלכסנדר מוקדון, הנודע בשל ניצחונותיו בשם אלכסנדר הגדול, חי במאה הרביעית לפנה”ס, ונודע כאחד המצביאים הדגולים בעת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית, כל זאת אף שנפטר בטרם מלאו לו 33 שנים. היסטוריונים מסבירים כי אלכסנדר מעולם לא הפסיד בקרב שעליו פיקד בזכות הגמישות שבה הפעיל את צבאו בהתאם לנסיבות המשתנות בשדה הקרב, ובשל אומץ ליבו כשהסתער תמיד עם קסדה בולטת בראש חייליו.
ג’ינגיס חאן, מייסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית, חי במאות ה-12–13 לספירה ונודע כאבי תורת הלחימה המודרנית. הוא פיתח את תורת האסטרטגיה הצבאית במהלך מלחמותיו, הקים יחידות עילית מובחרות בצבאו והיה הראשון שייסד חיל רפואה ייעודי שליווה את הלוחמים. נוטים לייחס את ניצחונותיו ללוחמה הפסיכולוגית שבה הצטיין, כשהצליח לזרוע פחד בלב אויביו בשל אכזריות צבאו. כך הצליחו הוא וממשיכיו במאות ה-13–14 להשתלט כמעט על כל שטחי אירו-אסיה.
נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת ומייסד הקיסרות הראשונה, נודע כאחד מגדולי המצביאים של העת החדשה. נפוליאון, שעלה לגדולה בעקבות המהפכה הצרפתית, הגיע בשיאו לשליטה על מרבית מערב ומרכז אירופה. נפוליאון נודע בכך שפיתח “אסטרטגיית השמדה” – שמטרתה לא להכריע את כוחות האויב אלא להשמידם.
נטייתם של בני אדם להעריץ כוח, גבורה ובעיקר אנשים “מצליחנים”, הפכה את מוקדון, ג’ינגיס חאן ונפוליאון לדמויות נערצות ומוכרות, ללא קשר ואולי אף בניגוד גמור לרמת מוסריותם. רצונם להשתלט על עוד שטחים ומדינות הביאו להרג המוני ולנהרות של דם ברחבי אירופה ואסיה.
פחד מוות
ארנן קורטס היה מצביא ספרדי בן המאה ה-16 שכבש את מקסיקו. מסופר כי במהלך הלחימה הקשה מול האימפריה האצטקית הוא קידם תרגיל “מבריק”, לא מול צבא האויב אלא מול צבאו שלו. כששמע כי חייליו חוששים מהמלחמה ומדברים ביניהם על נסיגה, נתן פקודה לשרוף את ספינות צבאו. כך העביר לחייליו מסר כי הדרך היחידה להישאר בחיים היא לנצח… כנראה שקורטס לא היה רחמן או מוסרי יותר מאלכסנדר הגדול, ג’ינגיס חאן או נפוליאון. המטרה קידשה את האמצעים, והמטרה המשותפת לכולם הייתה להרחיב את שליטתם על עמים ומרחבים נוספים.
מוטיבציה מוסרית
פרשת שופטים, כמו גם הפרשה הבאה, פרשת כי תצא, עוסקות בין היתר בסוגיית המלחמה. בפרשתנו מתואר כיצד לפני היציאה למלחמה, הכוהן “משוח המלחמה” היה נואם בפני הלוחמים ומחזקם בדברים: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה’ אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, א-ד).
הרב קוק הסביר כי לרוב (בדומה למקרה של קורטס), הצלחת המלחמה תלויה באומץ לב הלוחמים, כשיודעים שהצלחתם תלויה בעצמם בלבד. במציאות כזו לא רק שלא עוזר לדבר על ענייני מוסר וקרבת אלוקים אלא שזה אף מפריע למאמץ המלחמתי, שכן על הלוחמים להתמקד ולהתרכז בגבורתם ועוצמתם הצבאית ללא הישענות על כל גורם “חיצוני”. בעם ישראל, לעומת זאת, התורה לא שמה את הדגש על ה”גבורה הגשמית” הנשענת על היתרון הצבאי על פני האויב, כי אם על ההזדהות המוסרית עם עצם המלחמה ועל האמונה בצדקת הדרך, שכן הן הנותנות תוקף ועוצמה לגבורת הלוחמים.
וכך כתב הרב קוק (עין איה, ברכות ט, ז):
מלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלויה הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האומץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלויה בעצמם בכוחם ועוז גבורתם. על כן יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלקים יחלישו את אומץ העם… אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ה’ בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כי אם להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאוויים, כי אם צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ה’, שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושיות. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו ועל דבר הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ה’ עמו.
הירא ורך הלבב
בהמשך הפסוקים מתואר כי במלחמת רשות, מלחמה שאינה מלחמת קיום, מגיעים שוטרי העם ומאפשרים “פטור מהמלחמה” לאדם שנמצא באמצע תהליך משמעותי בחייו, והוא יוכל לשוב לביתו במקום להצטרף למלחמה. בסוף דבריהם הם מוסיפים כי גם אדם הפוחד מהמלחמה רשאי לשוב לביתו פן יכניס מורך לב בקרב הלוחמים: “וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ” (דברים כ, ה-ח).
המשנה במסכת סוטה (מד, א) דנה באופי האדם “הירא ורך הלבב” ומביאה מספר דעות על כך. רבי עקיבא אומר שמדובר באדם שקשה לו נפשית להתמודד עם מראות המלחמה: “שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה”. רבי יוסי הגלילי אומר: “זהו המתיירא מן העבירות שבידו”. על פניו מדובר באדם החושש שבשל חטאיו נתמעטו זכויותיו ועל כן הוא עלול להיפגע במלחמה. אך ניתן אולי לומר כי החשש הוא לא רק של האדם עצמו אלא של העם כולו, שאינו מעוניין שאדם המתנהל בצורה שאינה מוסרית יהיה חלק מהכוח הלוחם, כדי שלא יפגע ברוח הלחימה המוסרית של העם: “וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ”.
רש”י הסביר כי למעשה מקרי הפטור המוזכרים בפסוקים הראשונים, של לוחמים הרשאים לחזור לביתם משום שנמצאים בהליך בניית בית, נטיעת כרם או נשיאת אישה, הם רק “סיפור כיסוי”. כדי שאדם החושש מהעבירות שבידו לא יתבייש בפני חבריו על כך שחוזר מסיבה זאת, שמרה התורה על כבודו כשנתנה את האפשרות שלכאורה חזר מסיבה אחרת. בלשונו של רש”י: “תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה”.
מזון רוחני ללוחמים
הרב קוק התייחס לסוגיית “הירא ורך הלבב” והסביר כי בשונה מהמצביאים והגיבורים שבעולם, גיבורי ישראל יצאו מתוך נדיבות ליבם כדי להגן על עמם. איש לא הכריח אותם לצאת לקרב, שכן התורה נתנה להם את האפשרות לשוב לביתם. אך כדי לטפח דור של צעירים שיתנדבו לצאת לשדה המערכה לא ממניעים אימפריאליסטיים, סדיזם או כדי להאדיר את שמם, אלא מתוך נדיבות לב לצאת להגן על עמם וארצם, צריך “להזין ולכלכל” אותם במזון נפשי ורוחני מתאים. רק חינוך לעדינות נפשית ורגישות מוסרית לצד אמונה בצדקת הדרך וזכותנו על הארץ תוכל להצמיח לוחמים היוצאים לקרב מתוך “נדיבות נפש ורוח של גבורה”.
וכך כתב הרב קוק (אוצרות הראי”ה, חלק ב, עמ’ 68):
גיבורים מתנדבים המה היוצאים תמיד בעזרת ישראל. מעולם לא חפצנו לכוף הר כגיגית על גבורי עמנו שיצאו לעזרתנו. ההיפוך – “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”. רק מנדיבות נפש ורוח של גבורה של אהבה נאמנה לעמנו יצאו גיבורים תמיד אל שדי קרב. אמנם למען יוכל לדור מתנדבים להמצא, עלינו החובה לגדל בנינו כנטיעים, לזונם ולפרנסם בכלכלה מבריאה עד אשר יהיו מלאי אונים. אז ימצאו מהם גם כן מתנדבים יוצאי מערכה ודורכי קשת.
אמנם “הצבא צועד על קיבתו”, אך לצד המזון הפיזי המחיה את גוף הלוחמים, חשוב לא פחות המזון הרוחני, המחיה את רוחם.
לסיכום
בשונה ממקומות רבים בעולם, לא ניתן למצוא בארץ פסלים או אנדרטאות של מצביאים דגולים שיצאו למסע כיבוש אימפריאליסטי. יתרה מכך, מאז קום המדינה, כל מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות מגן. מסיבה זו מעולם לא הערצנו מצביאים על חכמתם וגבורתם, אם זו נועדה רק כדי להעצים את פולחן אישיותם או כדי להרחיב את שליטתם על פני עמים אחרים. הערצנו בעבר, כמו גם היום, את הלוחמים והמפקדים המתנדבים לצאת בראש המחנה למען ערך מוסרי, מתוך אמונה בצדקת הדרך ולמען העם בעורף. אשרי העם שאלו הם בניו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] עיתונאי וסופר בריטי.
[1] resource curse thesis.