אורי סובוביץ’
היסטוריה של עבדות
העבדות הייתה כה נפוצה ומקובלת בעת העתיקה, עד שאפילו הפילוסופים הגדולים של יוון לא ראו בעבדות בעיה, והיו אף שציינו כי “הברברים ראויים לעבדות מטבעם”. גם מאוחר יותר, ברומא, העבדים היו נטולי זכויות וחייהם היו תלויים בגחמות אדוניהם. אף עליית הנצרות לא ערערה את מוסד העבדות, ונראה שהמעבר מעבדות לצמיתות בימי הביניים נבע ממניעים כלכליים ולא מוסריים. אף שבשנת 1863 הצהיר לינקולן על ביטול העבדות[1], על פי מדד העבדות העולמי, ב-2016 עדיין היו בעולם קרוב ל-46 מיליון בני אדם בסטטוס של עבדות.
עבדות הוא מונח המציין לרוב משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה של אדם על אדם אחר הנחשב לרכושו. עם זאת, כיום ניתן למצוא מינוחים שמרחיבים את מושג העבדות להשתעבדות שאינה כפופה לאדם זר אלא לגורם זר, כגון התמכרות. לדוגמה: “היתפסות להרגל או התמכרות, השוללים למעשה את החופש”. אם כן, אדם יכול להיות משוחרר משעבוד חיצוני לאדם אחר, אך עדיין להיות “עבד” המשועבד או מכור למשהו שזר לו.
עבדות מצרים
פרשתנו, פרשת שמות, פותחת בתיאור המעבר החד ביחס של המצרים לישראל. הפסוק שחתם את ספר בראשית תיאר את פטירת יוסף, המשנה למלך מצרים, וכבר בתחילת פרשתנו מתואר (שמות א, ח): “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף”. בין אם מדובר במלך חדש, ובין אם מדובר באותו מלך ששינה את התנהגותו “ושכח” את כל הטוב שיוסף ומשפחתו הביאו למצרים[2], המדיניות כלפי צאצאי יעקב השתנתה באחת (שם, יג): “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ”. עבדות בני ישראל במצרים נמשכה לא פחות ממאתיים ועשר שנים, עד ליציאתם ממצרים לארבעים שנות נדודים במדבר. אותם נדודים נועדו בין היתר להעביר את עם ישראל תהליך ארוך ומורכב של שחרור לא רק מהמצרים שנגשׂו בהם, אלא גם מהעבדות הנפשית שדבקה בהם. שינוי רדיקלי מנפש עבדותית לנפש בת חורין הוא תהליך ארוך ובעיקר מורכב. למעשה, בני ישראל היו צריכים להמשיך להסתובב במדבר עד שכל דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק אז דור הבנים, שנולד לחופש ולא פגש נוגשׂ מצרי מעולם, זכה להיכנס ארצה.
עבדות מודרנית
בחברה המודרנית יש הרבה פחות אנשים שעונים על ההגדרה הפורמלית למושג “עבד” מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, אך האם אנחנו חיים בחברה חופשית יותר?
למרבה הצער, במקביל לירידה בהיקף העבדות הפיזית, מדווחת עלייה חדה בסוגי ההתמכרויות השונות ובהיקף הפונים לעזרה. מדובר בתופעה חוצת מגזרים ושכבות סוציו-אקונומיות. גם אם אנחנו לא עונים על ההגדרה הפורמלית של התמכרות כזו או אחרת, לא יהיה קשה לזהות, כל אחד על פי אורחות חייו והתנהלותו האישית, השתעבדות לגורמים או כוחות שונים הגוזלים מאיתנו את חירותנו הפנימית. זה יכול להיות שעבוד לכסף, לעבודה, לכבוד ושררה, לרשתות החברתיות או לכל תאווה שגורמת לאדם לרדוף אחר מימושה אף שלרוב, האדם יודע שהיא לא מיטיבה עימו.
כבר לפני מעל לשני עשורים, הזמר ברי סחרוף היטיב לבטא בשירו הידוע “עבדים” את השעבוד המתבטא באובדן החופש בשל התמכרויותיה השונות של החברה המודרנית. הוא מציין כי למעשה “כולנו עבדים” המחפשים להיות חופשיים, אך אפילו לא יודעים לומר ממה…
מאיר אריאל כתב בצורה כנה אף יותר:
אני עבד נרדף, זה ברור. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם, כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי. לאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי… תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני, בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה… עבד שאדוניו סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש. אז אם אתה עבד – אני שומע את עצמי אומר – לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו.
לחופש נולד
הרב קוק התייחס לצורך הנפשי להיות חופשי, בגוף וברוח. בפירושו על ברכת “מתיר אסורים” שמברכים בברכות השחר הוא כותב שהנפש מטבעה מחפשת להיות חופשייה מכל מסגרת שמצמצמת את יכולתה להתרומם ולהתחדש. אי-היכולת לעשות זאת יוצרת תחושת קיבעון נפשי שסוגרת על האדם ונותנת לו תחושת מחנק ומאסר:
התשוקה החיונית של הנפש שהיא להיות חפשית בתנועתה, בתנועה החמרית ובתנועה הרוחנית. תשוקת ההתעלות והחידוש, הטבועה בקרב כל יצור, מידי יוצר וצר צורה (=הקב”ה), שאומר הוא תמיד לכל בריותיו עלו והצליחו, הוסיפו אומץ והרבו אור, היא הדוחפת אותם לתנועה.
על פי המרכז לגמילה מהתמכרויות, ההנחה הרווחת היא כי הגורם האישיותי המוביל לנפילה להתמכרות הוא אישיות תלותית בעלת מיקוד שליטה חיצונית שלא מאמינה ביכולתה להתמודד עם המציאות. בהקשר זה ניתן להבין את דברי הרב קוק, ש”המאסר הפנימי” נובע מהתמעטות האור הפנימי, אותו חוסן וכוח נפשי שמבקש לפרוץ ולהאיר בעולם. לעומת זאת, כשאדם מודע לכוחותיו הפנימיים ולטוב שבו, הוא לא יזדקק למצוא משענת או מזור בהישענות על גורמים חיצוניים. ניתן להוסיף על כך ולומר שהדרך להיחלץ מההתמכרות ושעבוד חיצוני היא על ידי הגברת והעצמת אותו האור הפנימי שבאדם. זהו מסר חינוכי גם לאדם עצמו, אך לא פחות מכך לנו כחברה – הגבירו את האור הפנימי, האירו את הנקודה הפנימית והטהורה של האדם שזקוק לעזרה להיחלץ מ”עבדותו”.
ובלשון הרב קוק:
בהתמעטות האור של החיוניות, בחולשת הרוח הנפשי, המאסרים מתגברים ותשוקת החיים וההתעלות אסורה היא בכבלי החומר המגושם, המעכב בעד חופש העליה וההתרוממות. אמנם באים עכובים ומאסרים כאלה לפעמים, בחיים ובמציאות, כדי להנעים אח”כ יותר את חיי התנועה, להכיר את יתרון האור מתוך החושך, ואת סגולת החופש וברכת התנועה, מתוך המאסרים. וברעיון משמח, מלא תהילות מחיה כל בחסדו, הננו מברכים את הברכה הזאת (מדי בוקר): מתיר אסורים.
לסיכום
ישנה עוד דרך ארוכה לעבור עד שהעולם כולו ישתחרר מעבודות כפייה, עבודות בשכר או בתנאים לא הוגנים, ניצול נשים וכדומה. עם זאת, לכל הפחות במרבית העולם המערבי, תופעת העבדות הקלאסית אינה לגיטימית. הן הרגולציה והן האווירה החברתית מודעים יותר ונלחמים יותר מבעבר בתופעות הניצול השונות.
על אף הירידה בהיקף העבדות הפיזית, ודווקא במקביל לעלייה במודעות לזכויות הפרט, האדם המודרני משועבד כיום יותר מבעבר לגורמים חיצוניים מתוך “בחירה חופשית” לכאורה. ההתמכרות יכולה להיות לכסף, לכבוד, לשררה, לסמים או אלכוהול, לאינטרנט, ולמעשה לכל גורם שמאפשר לאדם לברוח מהתמודדות כזו או אחרת.
התשובה לכך היא להאיר באדם את האור הפנימי שבו, את כוחות והטוב שגנוזים באישיותו. אדם שימצא את האור בתוכו לא יזדקק לחפש נחמה במקום חיצוני ויוכל בזכות כך “לעלות ולהצליח, להוסיף אומץ ולהרבות אור” בעולם.
ברוח דברים אלו כתב הרב קוק (אורות הקודש א, סד):
בן אדם, עלה למעלה עלה. כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך. דרוש אותם – ויימצאו לך מיד.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] הצהרה שהוכרזה באיחור על ידי צבא האיחוד בגלבסטון, טקסס, ב-19 ביוני 1865.
[2] כמבואר ברש”י שם.