אורי סובוביץ’
יופי – מועיל או מזיק?
כיצד יש להתייחס ליופי ולמראה החיצוני? מצד אחד, היופי מרחיב את הלב וגורם הנאה לאדם; מצד שני, היופי עלול להסיט את המבט מהפנימיות ומהעיקר. היופי עלול לגרום לאדם להימשך לדברים שליליים או לאנשים שאינם מתאימים לו רק בגלל יופיים המושך את העין, ולהימנע מדברים טובים או מאנשים שכן מתאימים לו רק בשל המראה הבלתי מצודד שלהם.
התורה מתייחסת בחיוב ליופיין של האימהות שרה, רבקה ורחל. על שרה נאמר: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את” (בראשית יב, יא), על רבקה נאמר: “והנערה טובת מראה מאוד” (שם כד, טז) ועל רחל נאמר: “ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה” (שם כט, יז). לעומת זה, שלמה המלך אמר: “שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה’ היא תתהלל” (משלי לא, א).
אם כן, מהו היחס הנכון ליופי? האם מדובר בדבר חיובי המרחיב את הלב או שקר והבל, המטעה את האדם וגורם לו להיגרר אחר דברים חסרי משמעות?
ענה על כך הגאון מווילנה (קול אליהו בראשית כט, י): “שקר החן והבל היופי – היינו כשהן בלתי יראת ה’, והם כנזם זהב באף חזיר. אבל אשה יראת ה’ היא תתהלל, רצה לומר שגם החן והיופי תתהלל”. במילים אחרות, כשהיופי החיצוני מבטא גם יופי פנימי, זה דבר מבורך שאותו ניתן להלל. אך כשהוא ריק מתוכן פנימי, הרי זה כמו חזיר שמגלם את הטומאה, המנסה להתקשט חיצונית בנזם זהב.
ומה היחס ליופי כשמדובר בבגדים? הבגד יכול לרומם את האדם ולסייע לו להתנהג כמצופה מלובש מדים מסוימים, אך גם עלול להטעות. לא לחינם השורש בג”ד מרמז על כך שיש בבגד כדי להטעות כשאדם מנסה להותיר רושם מסוים בבגדים שלובש כשלמעשה אישיותו כלל לא הולמת את בגדיו.
“לכבוד ולתפארת”
חלק גדול מפרשת תצוה עוסק בבגדי הכוהנים, תוך פירוט נרחב בסוגי הבגדים, החומרים שמהם הם עשויים, אופן עשייתם ומידותיהם. מראה בגדי הכוהנים, כמו גם מראה המשכן וכליו (ומאוחר יותר מראה המקדש), היו מרהיבים ביופיים. יופי זה נועד להרחיב את הלב לספוג את קדושת המקום שמטרתו לרומם את האדם, מחשבותיו ורגשותיו לעבודת ה’. לכן הפסוק הראשון שפותח את תיאור ציווי הכנת בגדי הכהונה כולל קודם כול את הקדושה ולא רק את הכבוד והתפארת החיצוניים: “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת” (שמות כח, ב).
יופי המרחיב דעתו של אדם
בגמרא במסכת ברכות (נז, ב) אמרו: “שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים”.
הגמרא במסכת שבת (כה, ב) מסבירה את הפסוק ממגילת איכה (ג, יז) העוסק בחורבן: “וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה”. לדברי הגמרא, מצב הגלות הביא לכך שאנשים היו עסוקים וטרודים כל כך בהישרדותם, עד ששכחו (נשיתי מלשון נשייה, שכחה) כביכול מכל אותם דברי מותרות שיכולים להביא להרחבת הלב והדעת כשהנפש פנויה לכך. גם כאן, בין יתר הדוגמאות לאותם הדברים הנשכחים הם דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים.
הרב קוק (עין איה שבת ב, סה-סח) התייחס לסוגיה הנ”ל והסביר שהנטייה האסתטית באדם מעידה על מצבו הנפשי. אדם השרוי בדיכאון פחות מודע או מתפעל ממראה חיצוני שובה לב. לעומת זאת, אדם השרוי בשמחה ובמצב נפשי מרומם יבקש לרוב לחיות בסביבה אסתטית, יפה ומטופחת. מכאן יוצא שהנטייה ליופי ואסתטיקה מעידה על בריאותו הנפשית של האדם, ולא על נטייה שלילית רדודה.
וכך כתב הרב קוק:
כשאנו באים לחקור על מצבו של אדם, אם הוא עומד על כנו והוא נותן לו האפשרות להתפתח עם כל התכונות האנושיות הנפשיות כראוי לו, או שמצבו הוא מבולבל והרוס עד שלא יוכלו רגשותיו האנושיים לצאת אל פועלם כראוי, מפני שדאגות תכופות, עקת לב ויגון, טורדים אותם, אז נסתכל למבחן על דבר יחסו של אותו האיש אל החוש האסתטי, אל הרגש של היופי וההידור. שכאשר האדם עומד במצב שלם, אז כל רגשותיו האנושיים הנפשיים הולכים וחיים בקרבו, גם מתרחבים הם במילואם, עד שהתביעה של השימוש בכלים שיהיו נאים, שתצטרף הנאת עידון חוש היופי אל כל שימוש מצרכי החיים, נעשה לו לאדם טבע קבוע. ובמצב ההירוס (=כשאדם מרגיש הרוס מבפנים), אז רק ההכרח (=הדברים המחויבים במציאות, ללא הנטייה ליופי) ימצא מקום בחיים…
הרב קוק המשיך ועבר מהאדם הפרטי לצד הלאומי, והסביר כי דווקא בתקופות שבהן עם ישראל מתנהל בצורה מוסרית וערכית החוש האסתטי מתפתח יותר, משום שנפשם פנויה לכך. במצב זה, הנטייה ליופי ולהדר לא מצמצמת את העולם הפנימי והרוחני, אלא מגדילה אותו:
…והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשם העדינה מתפתח אצלם דוקא ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית. ועם המילוי של אלה הצרכים שנראים כמיותרים, מתרחבת הנפש ונעשית מוכשרת לאור חיים רוחניים, לקדושת המדות והתענוג על ה’ באהבתו, יתברך שמו.
הרב קוק המשיך והדגיש שהדבר נכון לא רק לציבור הכללי אלא גם לאותם תלמידי חכמים ואנשי רוח שלכאורה היינו מצפים או רגילים לחשוב כי העולם החומרי עומד אצלם בניגוד לפיתוח עולמם הרוחני. השילוב בין העמקת עולמם הרוחני ופיתוחו לבין מתן ביטוי לחוש האסתטי יוכל להתקיים רק בתנאי שמתן המקום ליופי ואסתטיקה הוא במידה ובמקום הראוי, שכן אם האדם ייגרר אחרי נטייה זו מעבר למידה הרצויה, היא עלולה לבוא על חשבון עולמו הרוחני:
…עד שאפילו אנשי קודש המסורים בכל לב ונפש לקדושה ולחכמה, גם הם יוכלו להכניס בנפשם בלא שום התנגדות, יחד עם אור החכמה וקדושת היראה, גם את כל ההנהגה הנאותה לחיים מסודרים, וגם את כל העונג הראוי הטבעי לאדם ע”פ מדה קדושה וישרה, ולא יעיק דבר מזה אל התעלות הקדושה ורוממות הנפש, ולא לשקידת התורה ואהבתה. כי בהיות הנפש שלמה ונמצאת במצב מנוחה ושלוה, היא יכולה לתן לכל דבר את חוקו הראוי, ואף באותן הענינים שנראה כאילו התביעות הטבעיות הן כמעיקות לההתעלות הרמה של החכמה והקדושה, הן באמת אינן כי אם משלימות וממלאות אותה…
לסיכום
היחס אל היופי החיצוני הוא עניין עמוק ולעיתים אף מאתגר. יש בהימשכות אל הצדדים החיצוניים סכנה של העדפת היפה על הצודק, ושל המושך את העין על פני המוסרי. הדבר נכון שבעתיים בתקופתנו, שבה עולמות המדיה והפרסום צדים את עינינו בכל רגע בדברים מנקרי עיניים, וגיבורי התרבות מצטיינים בעיקר במראם החיצוני.
עם זאת, בעולם מתוקן שבו יש משכן או מקדש, הייתה הרמוניה בין הרוח לחומר ובין האסתטיקה לקדושה. דווקא שם, כשאדם היה מגיע כדי להקריב קרבן, לחזור בתשובה או להיקהל עם כל עם ישראל בשלושת הרגלים, היופי וההדר החיצוני לא רק התמזגו עם רגשות עדינים ונעלים, אלא מטרתם הייתה אף להרחיב את הלב ולרומם את הנפש.
הפרשות העוסקות במשכן, כליו ובגדי הכהונה נותנות לנו הצצה לעולם ישן, אך עם ניחוחות של עולם עתידי מתוקן. עולם שבו היופי לא יבוא בסתירה לצניעות, ועולם רוחני לא יידרש להימנע מאסתטיקה כדי להתגדל ולהתעלות. היופי וההדר החיצוני דווקא ירחיבו את הנפש ויעוררו אותה לכסוף לקדושה, לרוממות פנימית ולטהרת לב. אמנם מדובר במציאות עתידית הנראית רחוקה, אך היא בהחלט יכולה להוות כבר היום יעד שיש לשאוף אליו.
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
