אורי סובוביץ’
משחק סכום אפס
אנחנו מורגלים לעולם שבו בכל הענקה חומרית בין שני צדדים, לכל צד יש תפקיד – נותן או מקבל. הסיבה לכך נעוצה בכך שהחפץ או הכסף המועבר יכול להיות רק אצל צד אחד. לכן את התורם צדקה נוהגים לברך שיזכה תמיד להיות בצד הנותן, המעניק, ולא בצד המקבל, הנזקק.
יוצא מכך שבעולם החומרי, ככל שלאדם יש יותר, הוא יכול להיות יותר בצד הנותן; וככל שלאדם יש פחות, הוא ייאלץ ככל הנראה להיות יותר בצד המקבל.
בעולם הרוחני, לעומת זאת, חוקי המשחק שונים לגמרי. ראשית, לא מדובר ב”משחק סכום אפס”, שכן שני הצדדים יכולים ליהנות מאותה חוויה רוחנית, תובנה או רגש, מבלי להחסיר מהחוויה של הצד השני. יתר על כן, לעיתים דווקא השותפות מגדילה את הערך המוסף שכל צד מקבל, כגון אהבה בין אנשים, שרק גדלה ומתגברת ככל שהאדם נותן ומעניק מעצמו יותר.
אך מה קורה כשמדובר בפעולה פיזית שיש בה ערך רוחני וערכי? לפי אילו “כללי משחק” אירוע כגון תרומה או נתינת צדקה יתנהל? כיצד ניתן להבין את מדרש האגדה האומר כי “יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית”[1] (ויקרא רבה לד, ח)? ואם לפי ביטוי זה, התורם מרוויח יותר מהמקבל, מה זה אומר על תכלית מצוות הצדקה?
יתרה מזאת, גלוי ומפורסם בעולם שנתינה מולידה שמחה. אך מה אם אדם לא נמצא במצב שהוא יכול להעניק או שאין לו באותו זמן מה לתת? האם השמחה חייבת להיות תלויה בגורם חיצוני, או שניתן להתרומם לעבודה פנימית שאינה תלויה בשום דבר חיצוני, ובכך להוליד שמחה בכל מצב?
“ויקחו לי תרומה”
פרשתנו פותחת בציווי “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כה, ב). חז”ל התקשו מדוע התורה השתמשה בפועל “ויקחו לי תרומה” ולא כתבה “ויתנו לי תרומה”? ופירשו כי בעצם הנתינה יש רווח גדול לנותן לא פחות מאשר למקבל, ועל כן הניסוח הוא “ויקחו” ולא “ויתנו”.
המדרש מוסיף טעם שני לביטוי “ויקחו לי תרומה” ומסביר כי אדם צריך לחיות בעולם בתודעה שממונו איננו שלו אלא של הקב”ה, בורא העולם וקנייניו. תובנה זו “מסייעת” לאדם להצליח להפריד בין זהותו האישית לממונו, להודות על השפע שזכה לו ולהשתחרר מאחיזתו בממונו לטובת נתינה לאחר, מתוך הבנה שהוא בסך הכול מהווה צינור להעברת השפע גם לאחרים.
וכך נאמר במדרש (מדרש אגדה שמות כה, ב):
“ויקחו לי” – כתיב “לי הכסף ולי הזהב נאום ה’ צבאות”, אמר הקב”ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל. לפיכך אמר “ויקחו לי” – משלי.
עם זאת, אף שהאדם נותן משל הקב”ה, מובא בגמרא (תענית ח, ב) שהתורם מעשר מהכנסתו לעניים, יזכה להתעשר ובזכות כך אף להגדיל את מעשרותיו.
הרצון גדול מהמעשה
התרבות סביבנו משדרת כל הזמן שככל שיהיה לנו יותר – נהיה מאושרים יותר. האנושות רודפת אחר מילוי תאוותיה השונות שתכליתן להביא את האדם לידי אותה שמחה חמקמקה. היהדות, לעומת זאת, מחנכת לכך שככל שניתן יותר, נהיה שמחים יותר.
הרב קוק העמיק, כהרגלו, במבט פנימי עוד יותר. הוא קשר בין עבודת האדם בזיקוק אישיותו, מידותיו ועולמו הפנימי הבאים לידי ביטוי ברצונו ובשאיפותיו, לשמחה הנולדת מכך, ללא תלות באף גורם חיצוני, אפילו לא גורם מקבל. הסיבה לכך היא שעבודת המידות ופיתוח אישיותו של האדם נעוצה דווקא בנקודת הרצון שלו. אמנם המעשים הם הביטוי הסופי של הרצון, ובסופו של דבר, כל רצון טוב צריך להגיע לידי ביטוי מעשי, אך האדם אינו מתבטא במעשיו אלא דווקא ברצונו. אדם עשיר יוכל לתרום יותר, אך רצונו של העני לתרום או לתת מעצמו יכול להיות גדול הרבה יותר משל העשיר. כמו כן, המעשה לעולם יהיה מוגבל, ולעיתים נסיבות החיים לא יאפשרו לו לממש את הרצון הטוב. הרצון, לעומת זאת, הוא חופשי ואין-סופי, ובכך דומה האדם לבוראו. מכאן יוצא שיש לאדם את החופש הגמור לפתח את הרצון שלו לרצות תמיד בטוב, והיות שהאושר תלוי ברצון, ככל שהרצון הטוב יתפתח, כך גם אושרו של האדם יגדל. כמו בסיפור החסידי על האוצר שמתגלה בסופו של דבר בתוך הבית ולא מתחת לגשר מרוחק, גם כאן הרב קוק חידש שלמעשה השמחה זמינה ונתונה לאדם בכל מקום וזמן, והיא תלויה באדם עצמו ובו בלבד.
וכך כתב הרב קוק (אורות הקודש ג, קה):
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דווקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קווי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו (=ברצונו) המקיף והחופשי מכל מועקה.
דבר מוחש הוא שכשעולה באדם מחשבה לעשייה חיובית, רצון למעשה טוב, הרהור לב לתקן משהו באישיותו או בהתנהלותו, הוא חווה תחושת רווחה, שחרור ושמחה. הרב קוק הוסיף שכשאדם יתרומם להבין “רז” פנימי זה, יתחדש לו דבר גדול – השמחה אינה תלויה בגורם חיצוני. כל זמן שיחליט האדם לזקק את רצונו לטובה, לצאת מהתעסקות צרה בעצמו לעבודה פנימית שרוצה להוסיף טוב למעגלים רחבים יותר, הוא יזכה לשמוח ולרומם את עצמו ואת העולם כולו. לעומת זה, הרב קוק התבטא בחריפות נגד המחשבה שהאושר תלוי בגורם חיצוני, שכן זו מחשבה שמולידה כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב על מה שיש, קנאה, שנאה, תחרות וכד’, שלצערנו מביאים למלחמות המכלות כל חלקה טובה בחברה, ובעיקר בתוך נפשו של האדם.
וכך כתב הרב קוק:
…כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עימו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדווה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המידות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ה’ וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד…
לסיכום
פרשת תרומה נקראת לרוב בסמיכות לשמחת חג הפורים, שמצוותיה העיקריות הן משלוח מנות ומתנות לאביונים. מצוות אלו מתאימות לצהלת הפורים, שכן העולם הנפשי פועל בצורה הרמונית, כך שרצון למעשה טוב, גם אם המעשה עצמו לא הושלם, מוליד שמחה.
על פי חז”ל, מצוות השמחה נועדה להשלים את נפש הנותן בכך שיבחר לתת, ולא את מחסורו של העני, שלו הקב”ה יכול לדאוג בעצמו…
אסיים בסיפור מקסים ששמעתי לפני שנים רבות מהרב איציק אמיתי שליט”א, דוד של אשתי. הוא סיפר שניגש אליו לפני שנים רבות קבצן בירושלים והושיט את ידו לקבל צדקה. פשפש הרב איציק בכיסיו והתנצל שאין עליו כסף. הכניס הקבצן את ידו לכיס, הוציא משם מטבע והניח אותו בידו של הרב איציק ואמר: “מילא אני, אני אסתדר. אבל אתה? מה יהא עליך? איך יהודי יכול להסתובב כך בירושלים בלי כסף ובכך להפסיד את ההזדמנות לתת צדקה?!”…
מתוך הספר “יש בתוכנו שמיים”. להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] כלומר, יותר משהעני מקבל מהצדקה, העשיר מקבל מעצם הנתינה.